יצירת פרובוקציה מכוונת לעיתים רחוקות והפגתה

מאחר ואני בעמדה קורבנית מאז היותי, אני חשה צורך עז לעורר פרובוקציות, לעורר התלהמויות, אינטריגות ולייצר סיפורים פיקנטיים על מנת לחוש שאני שייכת, קיימת ומוערכת. החיים שלי אף ללא יצירת הנופך הלזה, הם לרוב מאד סנציונים ולרעה, לדאבוני. עברתי חוויות מאד קשות ואטרקטיביות שמיעוטם זכו לכותרות סנציוניות בעיתונים (ללא סגירת שמי בשל היותי מעמדת הקורבן, כמובן) ורובם יפארו בגאון את רבי המכר של הדור הבא (וידי נטויה בכיוון עלייתם לכתב). לאור זאת, שאלתי המתבקשת וההקשית, מדוע אני זקוקה לייצר בפעמים נדירות (במיוחד עם בני זוג עסוקים שאינם מתפנים אלי מחמת עיסוקים רבים וחשובים ממני) פרובוקציות? ולהפעיל מניפולציות, ולעורר אינטריגות יזומות, על מנת לעורר פילים מריבצם ו/או לעורר את קינאתם של בני זוגי או של הבריות? ולהכיר בחשיבותי ובערכי? יש לציין ש99% בשל מוחי היצירתי וערמומיותי החיננית והמחוננת אינני נתפסת במניע ואינני נתפסת ככזאת. ומקבלים את גירסתי וסיפוריי וכו' כאמת אבסולוטית ומגלים רגשי אמפטיה ומאמינים לדברי- כאל תורה למשה מסיני. עלי להוסיף, כי יתרה מכך, כתוצר חיובי, אני זוכה לאהדה רבה, לתהודה, להכרה בחשיבותי, לאצילותי וגדלותי. ואני תוהה, לאור כל הכישורים המפוארים שלי (והם רבים- כמעיין המתגבר) מדוע אני מתעלת אותם לרע ולא לאפיקים חיוביים? מדוע חרף כל מאמצי הכבירים (התדירות בפועל שואפת לאפס) אני מוצאת עצמי לעיתים רחוקות, עדיין עם היצר התאוותני והחמדני הלזה של יצירת פרובוקציות, יצירת סיפורים מצוצים מהאצבע והפעלת מניפולציות (שעובדות יפה במבחן המציאות...) ודווקא אצל בני זוגי- ציפורי נפשי או אצל אנשים יקרים לי מהמעגל הקרוב? מדוע עלי לייצר סיפורים, כאשר אני רוויה בסיפורים אותנטים מהאוטוביוגרפיה הלא שגרתית והאומללה שלי? מדוע להוסיף עליה סיפורים מכוזבים ומזעזעים וליצר רחמים מדומים מסיפורים שהקשר בינם לבין מציאות הנו מיקרי בהחלט!? (ואני מודעת לכך שאני משלה את עצמי בלבד ובתוך תוכי יודעת את האמת המרה, על אף שאני משיגה את תשומת הלב הרצויה,, אני לא פסיכוטית בשעת המעשים, ואף תוך כדי המעשה כועסת על עצמי על האיוולת שבדפוס התנהגותי) הפרדוקסלי שאני במו ידי דואגת לכבות ולהפיג את אותה פרובוקציה שיצרתי, כאשר הסיפור/המצב מתדרדר לכיוונים שלא רציתי ויוצר נפגעים לא רצויים ויוצא משליטתי ומהפורפורציות שכיוונתי מלכתחילה. זאת אומרת אני שולטת בכל, מהחל ועד כלה, מעבר ליצירת העניין שאני נוסכת באותם אנשים ומעבר להשגת מטרותי האחרות, כפי שציינתי בהרחבה, לעיל. כמו כן, עלי להבהיר שמעבר לכך שאני נירוטית לדפוס ההתנהגות הלזה שבא לידי ביטוי לעיתים נדירות (כאשר בעבר זה התרחש בתדירות האור) אני רחוקה מלהיות שקרנית וצבועה בחיים- באופן עקרוני. קל וחומר שאינני שקרנית פתולוגית. וסולדת ומתעבת שקרנים בכל נפשי (בשל טראומות קשות עם שקרנים פתולוגיים) ומבכרת עברינים אמיתיים על פני שקרנים חנפנים וצבועים. (והיו דברים מעולם) הבעיה היא שהשקפת העולם המוסרית והאמת שלי שהנה נר לרגלי, אינה עולה בקנה אחד עם מעשי- שהם ההפך הגמור מהשקפתי, באותם מקרים אמורים, המתוארים בפרוטרוט ומבוצעים לעיתים נדירות. ממה נובע הקונפליקט? והאם יש דרך למגר את הבעיה מהשורש ולמצוא לי תחליפים הוגנים, מהימנים ומהוגנים של תשומת לב וזכיה בזכות של הערכה, הכרה, חשיבות ושייכות, שיפצו אותי, יספקו לי את הצורך האנושי הדרוש, וימירו את המעשים הנלוזים הללו? מאחר ולצמצם אותם משמעותית, אני מסוגלת בכוחות עצמי!(אומנם בסבל רב, אך בגבורה ובהצלחה מרשימה) סליחה על אורך הגלות. ותודה על כל תשובה שתינתן.

שלום פרובוקטיבית, אגתמול שמעתי משפט חכם ומשעשע מפי אדם מבוגר ואינטליגנטי מאוד: "אפילו אלוהים זקוק לתשומת-לב". הצורך שלך בתשומת-לב הוא צורך בסיסי של כולנו, אך הדרכים להשגתה מעידות על הפרעת אישיות שדורשת טיפול פסיכולוגי ארוך-טווח עם סבלנות רבה של המטפל - וזו גם המלצתי. הסיבות להתפתחות ההפרעה דורשות, כמובן, הכרות מעמיקה עם ההיסטוריה האישית שלך, דבר שאינו אפשרי דרך מדיום זה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

האם ההפרעת האישיות שלי העולה מן הכתב (ומן האוב) מתאימה להגדרה של הפרעת אישיות גבולית? כל הדרכים שאני נוקטת במקרי חירום הם על מנת למנוע נטישה אמיתית או מדומה. אני סובלת מחרדת נטישה איומה. האם תיאורי עולים בקנה אחד עם תסמיני האישיות הגבולית? והאם השיטה המסורתית: פסיכותראפיה דינאמית ארוכת טווח תועיל לאישיות מעורערת כשלי? האם אני ברת תקנה באופן שורשי ויסודי של מיגור תבנית האישיות הקיימת והקניית אישיות שונה בתכלית השינוי?