מבינה אותך

סיימתי טיפול מאוד ארוך טווח לפני כחודשיים. פיתחתי תלות מאוד גדולה במטפלת שלי, וכשהגענו להחלטה שהמצב "בסדר" וצריך לסיים את הטיפול, גם אני לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה. פיתחתי אובססיה כלפיה, וזה באמת נראה בשנים האחרונות כאילו היא הסיבה היחידה לחיי. זה נראה כך עד הרגע האחרון. ברור שעדיין קשה לי ואני מתגעגעת, אבל אני שמה לב איך הדברים נעשים יותר קלים עם הזמן, ופתאום את מגלה שיש לך יותר ממנה, ושפתאום את חושבת על דברים אחרים ומגלה אנשים אחרים. את יותר חזקה ממה שנדמה לך. אבל המצב שלי ושלך מאוד שונה, מפני שאת רק בתחילת הטיפול, ואילו אני סיימתי אותו כי הגעתי לאיזשהו איזון. את מביעה חששות מאוד לא מציאותיים- מה יקרה אם הטיפול ייאלץ להסתיים פתאום בנסיבות שאינן בשליטתך, אבל השאלה האמיתית היא האם את באמת מפחדת שמא הטיפול יסתיים לפני שהוא אמור, או מהוודאות שהטיפול יסתיים מתישהו. אני יודעת שהוודאות הזו מפחידה, וזה בריא לדעתי לחשוב על כך עכשיו (במקום לחיות באשליה שזה יימשך לנצח), אבל אחד הדברים החשובים בשבילך עכשיו הוא להרגיש שהיא שם, ושבינתיים היא לא הולכת לשום מקום. בעניין הפחד ממוות פתאומי שלה, אני מניחה שהחשש שמישהו אהוב ימות מלווה את כל אחד מאיתנו, ואני בטח לא יכולה להבטיח לך שמשהו נורא לא יקרה; אבל זכרי שהסיכויים לכך נמוכים בדיוק כמו הסיכויים שלך יקרה משהו בזמן הזה, או לכל אדם אחר, ואסור לתת לחששות האלה להשתלט עלייך. יש גבול דק בין ראיה מציאותית של הדברים לבין חיים עם פחד מוחלט מפני משהו שאפילו לא עומד על הפרק. והכי הכי חשוב- אם לא עשית זאת עד כה, תעלי בפני הפסיכולוגית שלך את הרגשות האלה. בכנות מוחלטת, כפי שכתבת אותם פה. היא בוודאי תוכל להרגיע אותך לגבי כמה מן הפחדים שלך, אם לא לגבי כולם במידה מסויימת. חשוב מאוד בטיפול לדבר על הרגשות שמעורר הטיפול עצמו, על הרגשות שלך כלפיה. אל תדאגי בקשר לתלות- זה בסדר, וחלק בריא מהטיפול. זה רק אומר שהטיפול מתקדם.

קודם כל תודה. קראתי את ההודעה של תמר ודימינתי את עצמי במצבה עוד כמה שנים שפתאום היא תבוא ותגיד לי שאפשר להפסיק את הטיפול. אני לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה הזו. גם אם אני יהיה אדם הכי מאושר ובלי בעיות אני עדיין רוצה אותה בחיים שלי. אני לא צריכה אותה רק ברגעים הקשים אלא גם כשקורים דברים טובים. כשקורה לי משהו טוב אני כבר מתה לספר לה. ואני מניחה שזה תמיד יהיה כך. תבינו, אני לא רואה בה רק המטפלת שלי. אני רואה בה בן אדם שהכרתי. ובד"כ כשמכירים מישהו/י אז אפשר להיות איתם בקשר כלשהו במידה ורוצים ולא צריך לדאוג שהקשר יסתיים מתישהו. ולכן קשה לי לקבל את זה שמתישהו הקשר יפסק. אתם חושבים שיכול להיות שאחרי שהטיפול יסתיים יש סיכוי שהיא תהיה מוכנה לשמור איתי על קשר חברי? בלי קשר לטיפול?. מאוד כואב לי לחשוב שלא אראה אותה או לא אדבר איתה. זה כאילו אני לא אראה את אמא שלי. זה כואב! האם זה משהו לא טבעי מה שאני מרגישה? זה נשמע מוזר? אני לא חושבת... סה"כ פגשתי אדם מקסים שהייתי רוצה שתהיה בחיים שלי כל עוד הטבע יאפשר. אז אולי עכשיו אי אפשר לקיים קשר חברי כלשהו בזמן הטיפול כי זה כנראה עלול להזיק לי והיא אמרה לי את זה. אבל מה קורה אחרי הטיפול? זהו הכל נגמר? זה לא הגיוני! וזה לא אנושי! וזה מעציב אותי לחשוב שהיא פשוט תסיים את הקשר הטיפולי וזהו פשוט תכיר מטופל אחר ותמשיך בחייה? זה ממש עצוב לחשוב על זה. ולא נראה לי הגיוני שזה מה שיקרה.

שלום גלית, נראה לי שמה שמטריד אותך הוא המקום שאת תופסת אצל המטפלת שלך לא פחות מהמקום שהיא תופסת בחייך, כפי שעולה מהחשש שלך שהיא תכיר מטופלת אחרת במקומך ותמשיך בדרכה. הייתי מפריד בין שני הדברים. על מקומך בחייה אין לה שליטה, אך עם מקומה בחייך ניתן להתמודד בעזרתה. קיום קשר חברי, עסקי או אחר בין המטפל והמטופל אינו מומלץ גם לאחר הטיפול, משום שהוא פוגע במסגרת הטיפולית החשובה לחידוש הטיפול במידה ויהיה צורך בכך בעתיד. עם זאת, ניתן בהחלט לדבר על המשאלה שלך בקשר חברי ולבדוק דרכים להגשמתה בגבולות המסגרת הטיפולית גם כשהשיחות הסדירות מסתיימות - למשל, הפחתת תדירות השיחות לקראת סיומן, השארת דלת פתוחה לחזור לטיפול ולהתייעץ נקודתית בשעת הצורך, שמירה על מעקב ממונן באמצעות דוא"ל או בטלפון. זאת בניגוד לקשר חברי, למשל, שבו שני הצדדים מתחלקים במה שקורה להם לטוב ולרע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין