דיכאון קשה ונטילת יותר אחריות על עצמי

ד"ר רובינשטיין שלום, מבחינת הרקע לדיכאון שלי- אימי אותה אני מאוד אוהב סובלת ממחלה קשה למעלה ממחצית חיי. כעת מצבה מאוד מידרדר, דבר הגורם לי לסבל רב. בנוסף אחי נפטר מסרטן, דבר שודאי לא הוסיף, בלשון המעטה, למצבי הנפשי. אבי, שתודה לאל בחיים, אדם קשה וביקורתי, שבא ממשפחה בה לא קיבל כל הערכה ותשומת לב, וודאי שלא ידע לתת יחס ראוי לי. גם אימי, לאור מחלתה ולדעתי אף לאור אופיה הטרומי, הייתה תמיד עסוקה בעצמה ולא ממש אכפת היה לה רווחתי הנפשית. אחי חי בחר לחיות בחו"ל רחוק מהמשפחה, והוא מרוכז בחייו ובעצמו (בדומה להורי) מבלי לדרוש דבר אך גם מבלי להעניק מעצמו דבר. גדלתי באחד האזורים היותר "נחשבים" בארץ. בקטנותי נחשבתי לאחד המוכשרים ביותר על ידי כל. למדתי באוניברסיטה את כל "התארים הנכונים" במקומות היותר נחשבים (כולל תואר שני בחו"ל). אך אני בעל מעט מאוד הניסיון המקצועי, כשבמהלך השנים האחרונות לא הצלחתי להשתלב בעבודה מסודרת ולהחזיק במקומות עבודה. במקביל, במהלך השנים האחרונות נפלתי לדיכאון עמו אני כל הזמן נלחם מלחמת חורמה. בפנייתי הקודמת ציינת כי אפשר היה לחוש שהפסקתי לסמוך על עצמי ושאני מצפה שהעזרה תגיע ממקור חיצוני בלבד. אני מצוי אחרי 5 שנות טיפול, כשזה לא הטיפול הראשון שלי. בשנים האחרונות אני מטופל תרופתית, כשמצבי הנפשי כיום על הפנים. היום למשל נפלתי לדכאון קשה, כשהרגשתי שאני לא מסוגל שהסבל יימשך. אני משייך זאת בין היתר לתקופת הסתגלות לטיפול התרופתי הנוכחי (שאותו התחלתי לפני עשרה ימים ושייתכן שטרם החל להשפיע). הייתי שמח לשמוע לאור דברי כיצד היית מציע לאדם במצבי לפעול על מנת לצאת מהמצב בו אני נתון? בתודה רבה ובהערכה, אלון

שלום אלון, בפנייתך זו פירטת את הרקע לדיכאון, אם כי אני חושש שהשורה התחתונה של המלצתי לא תהייה שונה בעקבות כך. האירועים המדכאים שפקדו את משפחתך לאחרונה כוללים אובדנים המשמשים טריגר סביבתי להתפרצות פוטנציאל לדיכאון שהיה קיים באישיות כל הזמן. מתיאוריך עולה שהיחס ההורי שקיבלת שילב ביקורתיות עם תשומת-לב מותנה בכך שתגיע להישגים חיצוניים, שהם בבחינת סמלי סטטוס. כלומר, תשומת-הלב לא הייתה אינדיבידואלית אלא דחפה אותך ללמוד מקצועות "נחשבים" שאינך כותב מספיק האם הם עניינו אותך והאם הם תואמים את נטיותיך וכישוריך. עקב כך, נוצרה התניה בין תשומת-לב ועמידה בציפיות הסביבה ותלות עצומה בזולת, תלות שכנראה גם החזיקה אותך בטיפול כל כך הרבה זמן מבלי יכולת לסמוך על עצמך. המלצתי היא להמשיך טיפול תרופתי סימפטומאטי בדיכאון אצל פסיכיאטר ולמצוא מטפל אחר. לא הייתי מבכה יותר מדיי את 5 השנים ה"אבודות" של הטיפול הקודם, כי אני חושב שבכל זאת רכשת בהן תובנות חשובות, אך דווקא במצב אקוטי של דיכאון חיטוט עצמי מוגבר עלול להזיק יותר מאשר לעזור(http://gidi9.home-page.org/). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ציינת כי נוצרה בי התניה בין תשומת-לב ועמידה בציפיות הסביבה ותלות עצומה בזולת, תלות שכנראה גם החזיקה אותי בטיפול כל כך הרבה זמן מבלי יכולת לסמוך על עצמי- זה משפט עמוק ומורכב, שלא בטוח שעמדתי על כל כוונותיו ועומקו (לא הבנתי באופן מוחלט למשל את הגדרת ההתנייה). נכון שיש לי צורך עז בתשומת לב, ביחס ובאכפתיות. מישהו שמסתובב בעולם ונותן לי יחס- זה בשבילי משהו מדהים לא יאומן שהנו כמעט בלתי נתפס. אני נוטה להאמין שהמטפלת שלי לא רצתה שתהיה לי תלות בה. אני גם חושב שרוב התקופה שהייתי מטופל אצלה הייתי בדיכאון עמוק. אני כן נוטל כאמור תרופות פסיכיאטריות במשך רוב 5 השנים האחרונות- פשוט החלפתי תרופה, ובחודשיים שהייתי ללא כל כדורים התפרץ שוב "משבר דכאוני" ביתר שאת. אני לא סגור על החלפת הפסיכולוגית, לפחות לא כעת כשאני חש כל כך רע. היא אולי לא עוזרת, אבל אין לי ספק שהיא מנסה לעזור, שבמחוזותנו זה אולי גם משהו. אני מאמין בה שהיא מנסה לעשות כל שביכולתה. לגבי מטפל אחר יותר מתאים ממנה- הלוואי והייתי יודע על מישהו כזה ומה באמת הכי יכול לעזור לי (אין לי ספק שחשוב שאדבר על זה איתה, שכן אני ממש לא חש שהיא מנסה "להחזיק אותי בכוח")... כפי שמצויין במאמרך בנוגע לחסרונות של יתר חיטוט בנפש, אני לא בטוח שהנכון זה לרוץ בין מטפלים שונים, הגם שלפניה היו לי שלושה מטפלים קודמים. בנוסף, בחמשת השנים בהן אני מטופל אצל הפסיכולוגית שלי שהיתי שנה בחו"ל (לשם לימודים), שזה רק עוד יותר ערער את מצבי הנפשי, שהיה מספיק רע גם קודם לכן. גם העובדה שבחודשיים האחרונים ניסיתי להיות בלי כדורים לא הייתה נכונה לי נכון לזמן הזה. הלוואי שמשהו ישתנה, ואמצא את הדרך לחוש טוב יותר. תודה, אלון