מה עושים כשלא משלימים

שלום , כתבת שטיפול פסיכולוגי נחלק לשני סוגים: האחד מנסה להביא לשינוי והשני להביא לקבלה והשלמה. הרגע עזבתי את הפסיכולוגית הרביעית שלי, כיון שלאחר נסיון אצל ארבעה לא מצאתי באיש מהם עזרה למצוקותי. מה עושים כשלא משלימים עם הבדידות, עם ה"אין משפחה", עם החרדות האינסופיות שלא נותנות מנוח, עם חוסר הביטחון שקשה לדמיינו, עם תחושות הזעם הרבות שבפנים, עם הכעס שאין לו מרפא ותחושות התסכול הרבות מאוד? מה עושים כשמרוב רגישות כל יום הוא מאבק סיזיפי למול הניכור, האינטרסנטיות וחוסר הסבלנות? מה עושים כשרע בין אנשים אבל רע גם בלעדיהם? ולפני שתפנה אותי לטיפול תרופתי...אז אני לוקחת כבר שלוש שנים תרופה נוגדת דכאון וחרדה, אבל לאורך כל התקופה הסבל הוא גדול וכמעט לא ניכרת השפעה לתרופה (וזו גם לא התרופה הראשונה) והפסיכיאטר טוען שלאישיות כמו שלי כנראה אין תרופה יותר טובה מזו, כך שבעצם אין תרופה שיכולה לעזור לי!!!

דנה יקרה, אני מבין ללבך. לא אמרתי שיש טיפול כזה ויש טיפול כזה אלא שבתוך אותו טיפול יש להפריד בין בעיות שניתנות לפתרון ובין בעיות שיש להשלים עם קיומן. מה שאת מתארת הוא בעיה אישיותית בסיסית שבה כל מה שאת עושה אינו גורם לך הנאה (בשפה המקצועית התופעה נקראת דיסהדוניה) ואני לא חושב שצריך להשלים עם הכול. השערתי היא שכחלק מהנטייה האישיותית שלך להיות מיואשת ולא מרוצה גם עזבת ארבעה מטפלים והמלצתי היא לחזור אל אחד מהם או להתחיל טיפול חדש מתוך הבנה שאותם תסכולים שאת חווה עם אנשים בכלל, את חווה גם עם המטפלים ולא כל כך משנה מי הם. אני מאמין שמכל מטפל אפשר לקחת משהו ובכל מקרה הטיפול בך צריך להיות בעיקר פסיכותרפויטי והוא יהיה ממושך עם הטבות חלקיות והדרגתיות וגם עם רגרסיות. קל להגיד אבל צריך המון סבלנות ובשלב ראשון הייתי מציע לך להסתכל על הקשר עם המטפל כעל "מעבדה" לבחינת מה שקורה לך ביחסים בין-אישיים בכלל, כשההבדל הוא שאת יכולה לעבד את הדברים "על חם" בטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין