חיים מבולבלים

שלום, אני בת 24. אנסה לתת רקע על עצמי כדי שאולי ניתן יהיה לקשור את הדברים זה לזה. בתור ילדת בי"ס ותיכון הייתי תלמידה מאוד פרפקציוניסטית ומופנמת. את רוב האנרגיות שלי הקדשתי ללימודים ולציור שהיה התחום החביב והחשוב לי. למזלי הוצאתי בגרות טובה מאוד. אך דברים החלו להשתבש באותה תקופה. לקראת צו ראשון בצבא נתקפתי פחד שלא ידעתי כיצד להתמודד איתו. הפחד היה מפני היציאה לעולם בחוץ, לחוקים מוכתבים מגורם אחר שלא השתלבו בתפיסת העולם שלי כילדה. אפשר לומר שעד אז חייתי במן בועה משלי, אמונה שכל מה שאני אמורה לעשות בחיים זה לצייר עד שהעולם "יגלה" אותי ואוכל לעבוד כציירת וכ'... כילדה נמנעתי מקשרים עמוקים עם אנשים, העדפתי להתרחק מקבוצת השווים. עקב כך לא ספגתי ידע וניסיון חיים במידה מספקת שתאפשר לי "לפתוח את העיניים" ולהבין כיצד העולם פועל. במבוכה רבה אחרי השתמטות מן צבא, התמודדתי עם דיכאון שנבע מהכשלון שלי להעיז להתגייס. התחלתי ללמוד בבי"ס לאומנות וגם שם לא הצלחתי להחזיק מעמד. והאוירה התחרותית, הביקורתיות מצד המורים, העדר תוית "התלמידה המצטיינת" שגוננה עליי בתיכון, לאור פגיעותי ורגישותי הגבוהה פשוט נשברתי. קרסתי לחלוטין. עזבתי את הלימודים ויחד איתם את תחום האומנות כולו. הוא כבר לא הסב לי הנאה. בגיל 20 מצאתי לי עבודה כטלפנית ואת יתר הזמן העברתי בעשיית דיאטה. בשלב מסויים אפילו נרשמתי לאוניברסיטה אך פרשתי לפני תום הסמסטר. לא יכלתי להתרכז בכלום. איבדתי כיוון בחיי. עד מהרה העיסוק בדיאטה מילא את כל הריקנות שנוצרה ופיתחתי הפרעת אכילה כשהמצב התדרדר ומהר הפך מאוד לבולמיה וספורט כפייתי. זו הייתה התקופה שבה הבנתי שהכל השתבש ובעקבות הבולימיה התחלתי טיפולים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים וכ'... במשך 4 שנים נעזרתי בטיפול והחלפתי לפי הצורך, כאשר בתקופה הכי גרועה שלי, לפני כשנה וחצי, מצאתי את עצמי לא עושה כלום. יושבת בבית ומקיאה או פוגעת בעצמי ומבזבזת את הזמן לריק. הייתה לי בעייה רצינית של תפקוד. לא יכלתי להרים את עצמי, להתמיד במשהו. עם הזמן והתמיכה וגם חוסר היכולת שלי לסבול את המצב כפי שהוא נרשמתי לקורס הכשרה מקצועי, עם ספקות וחששות מרובים ולשמחתי אני מצליחה להתרכז וללמוד עתה. המינון של קורס ומידת ההשקעה שהוא דורש מתאימים לי כרגע ואני שמחה על הצעד הזה. ניתן לומר שפשוט התחלתי את חיי בצעדים ראשונים שוב אחרי הקריסה הכמעט מוחלטת שהייתה. הבעייה שלי היא כזו. עליתי במשקל חזרה 10 קילוגרמים שירדתי. חלק מתהליך השיקום שלי היה לזנוח את העיסוק בדיאטות ולהתרכז בדברים אחרים. הגעתי למצב שאני מצליחה להשקיע את עצמי בקורס ולא לנטוש יותר, אבל למעשה נטשתי כל דבר אחר, את האכילה המוקפדת, את הפעילות הגופנית, את ההשקעה הזאת בעצמי. בכל פעם שאני חושבת לצאת להתאמן או להתחיל לאכול מאורגן אני לא מצליחה להחזיק את עצמי, אין לי "מילה" . אני קובעת שאעשה אך מתעצלת ולא עושה. זה מציק לי שזה המצב. גם העובדה שעליתי המון במשקל ולא "בוער לי" לתקן את זה מפחידה אותי. יום אחד אני קובעת להתאמן וביום השני אני מתעצלת ולא מתייחסת לקביעה. לא מצליחה לעמוד בדרישות פשוטות שלי מעצמי. אני מודעת להיטב החיובי של העניין, שאולי עכשיו סדר העדיפויות שלי נהיה יותר נורמלי ומאוזן, אולי. אבל בהרגשה זה מדכדך אותי לראות שאני לא מצליחה לעמוד במילה של עצמי. זה נשמע לי פטתי, הריי מדובר במשהו שתלוי רק בי והוא בשליטתי אם רק ארצה, אז איך אני לא מסוגלת להתגבר על ההתנגדות הפנימית או ה"חוסר חשק" הזה וההתעלמות שפתאום מופיעים בכל פעם שאני חושבת להתאמן או לאכול מסודר או לפעמים אפילו לצאת לטייל או לבילוי? לא אוהבת את הירידת המוטיבציה הזו. אני מפחדת שזה יתדרדר ואמצא את עצמי שמנה ומוזנחת בסוף. לא יודעת מה לעשות. איך משתחררים מהמצב הזה?

שלום אפיפית, קראתי בעיון את פנייתך המפורטת ואני ממליץ לך לפנות למרפאה להפרעות אכילה (למשל, בתל השומר יש אחת כזו) שבה יטופלו כל ההיבטים השייכים להפרעה זו. חשוב להבין שזהו רק סימפטום עליו את מלבישה את הדימוי העצמי הנמוך שלך אך יש להבטיח גם טיפול בסימפטום וגם ברבדים העמוקים יותר של ההפרעה ע"י צוות רב-מקצועי שמתמחה בהפרעות אכילה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין