***

אולי לא זה המקום. אבל לאחר נבירה אקראית ברחבי הרשת החלטתי להשתקע. אני בשלהי העשור השני לחיי, לא משהו מסעיר במיוחד, למעשה גיל אשר רבים נוטים להתייחס בסלחנות לסטיות הקטנות אשר מאפיינות אותו, להלכי הרוח התזזיתיים. טיפול פסיכולוגי מעולם לא בא בחשבון בהיותי צעירה יותר, ואולי חבל שכך. אני בחורה צעירה אשר כלפי חוץ מנהלת חיים תקינים ובכל זאת, עושה רושם כי אי שם, משהו קצת חורק. אין בי שום פנטזיות חובקות עולם לפיהן פסיכולוג\פסיכיאטר הוא בגדר מושיע, כלל לא. אני פונה אל הכיוון של שיפור איכות חיים ובספק רב אם עלי להגיע למצב של קטטוניות ואשפוז כפוי שמשחר על הפתח כדי להיות מטופלת במסגרת כלשהי. אני מחשיבה עצמי כבעלת מודעות עצמית די גבוהה, ברור לי כי רבים מהדברים שאני מגדירה כ"בעיות", אשר עומדים לי כמכשול להמשך, הם מסוג התרחישים הבנאליים אשר כל פסיכולוג זוטר נתקל בהם בשלב כזה או אחר במהלך הקריירה שלו, ובכל זאת, אלו הבעיות שלי. לא מנחם אותי לדעת שרבים סובלים מתסמינים זהים לשלי. בשלב זה בחיים, אני נמצאת במסגרת מאוד תובענית, אשר מלבד המדים בצבע ירוק זית שמאפיינים אותה, אפשרות לבקש עזרה מסובסדת דרך קופות חולים נגזלת ממני- כי אני כאמור חלק מן המ ע ר כ ת. במקרה נפל בחלקי לעסוק באחד התפקידים היותר מעניינים של השירות הצבאי, ולכן עצות כגון פנייה לשירותי הקב"ן היחידתי\אזורי אינן מעלות דבר מלבד תחושות מרמור. אני חלק מכך, חיילים אשר היו תחת חסותי גרמו לי להבין מעל לכל ספק כי מערכת בריאות הנפש של הצבא הינה (בניגוד לכל נסיונות השדרוג) סטיגמתית וכהקבלה מעט גרוטסקית (למי שמבין מעט בשירותי הרפואה של צה"ל בכלל) הדבר משול לפנייה לעזרה מר"מ 2 עקב מחלת סרטן בשלבים סופניים. חיילים אשר פונים למערכת טיפול הנפש נתקלים בגבות מורמות ובחצי לגלוג במקרים רבים גם מצד הצוות המטפל. שכן, אם אתה קם מדי בוקר, ומתפקד הרי אתה יעיל למערכת, היכן נמצאת הבעיה ? בכדי לסייג, לא מדובר בהתנסות אישית שלי, אלא של הקרובים לי. אני יודעת כי התנסות שכזאת מצידי, בהנחה שתנחל כשרול חרוץ כמו של קודמי, תמוטט אותי. ואין לי שום רצון לקחת סיכונים. רופאים צבאיים, אזרחים עובדי צה"ל, התרגלו כ"כ לאנשים בשירות אשר מחפשים דרכי מוצא ממנו, עד כי אדישות מתחילה לאפיין אותם והם מאבדים אט אט אנשים אחרים, שייתכן וטיפול היה מציל אותם מעצמם. למען האמת, אפילו לכך אין לי טענות, אני יודעת כי רופאים מעין אלו עסוקים עד למעלה מראשם במקרים דחופים יותר, והתוצאה היא שאני ושכמותי נופלים אל בין הכיסאות, כל פנייה שלנו נחשבת בגדר פינוק של בני המעמד שיכול להרשות לו מותרות כגון טיפול נפשי, אבל בוחר להטריד את צה"ל בזוטות מעין אלו. רע לי. אולי כהצהרה מאוד פשטנית שאינה כוללת הרבה, בבחינת מגלה טפח וחושפת טפחיים. כל כך עצוב הוא שגם אם ארצה לפנות לפסיכולוגים פרטיים (כאלה מוגדרים עבורי, גם פסיכולוגים שעובדים בשיתוף פעולה עם קופות החולים השונות, לדוגמא), לא אוכל להרשות זאת מבחינה כספית. אינני רוצה שהורי יהיו צד בעניין. נוצר מצב פרדוקסלי לפיו אני כביכול "מבוגרת", כבר בחורה בת 20 (עוד חודשים ספורים) שאמורה להיות עצמאית, ובכל זאת אין לי האמצעים לכלכל עצמי שלא לדבר על טיפול פסיכולוגי של ממש. יקום הפסיכולוג אשר יסכים ללכת לקראת חיילת ולהוריד את מחיר הפגישות האסטרונומי. לא קיים אחד כזה. אני מודעת לכך שמדובר בפרנסה, שדבר לא נעשה מתוך כוונת זדון. אבל לעכב את הטיפול בי למשך השנתיים הקרובות ? בשביל מה ? בשביל כך שבסוף באמת אגיע למצב בו אשפוז כפוי לא יהיה בגדר תרחיש בדיוני, ואז שיקולים כלכליים יהיו ממני והלאה ?

שלום טל, יש לך דעות מאוד מוצקות לשלילת טיפול נפשי בזמן שירותך הצבאי, ללא כל נכונות להתפשר. כמו שאני רואה את הדברים, קיימת אפשרות לפנות לטיפול פרטי במימון הורייך וקיימת אפשרות להיעזר בקב"ן בתוך הצבא ודילול המשקל שתתני לדעות הסביבה על פנייתך לקב"ן. הקב"ן עצמו רגיל לכך שפונים אליו גם בבעיות קלות יחסית ולא ירים כל גבה. אולי קשה לך בינך לבין עצמך לפנות לטיפול - וזה מובן ללא כל קשר לסטיגמה - ואת משליכה קשיים אלה על נסיבות חיצוניות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

קשה לי ביני לבין עצמי לפנות לטיפול ? אני חולקת עליך. כפי שכבר טענתי מלבד נסיונות מאוד אומללים של חברי עם קב"נים שונים יש לי נגיעה אישית לתחום הטיפול הרפואי בצה"ל בכלל ולזה הנפשי בפרט. האכזבה שלי ממערכת שירותי הבריאות בצה"ל לא נועדה בכדי לתרץ מדוע אני עצמי איני הולכת לטיפול שכזה, אלא (מפתיע או לא) היתה כנה. אני לא רוצה לפנות להורי בעזרה של מימון הטיפולים, חלק מהיופי של ההתבגרות הוא היכולת להיות עצמאית. דעתם של האנשים הסובבים אותי בדבר פניה לקב"ן אינה מעניינת אותי, או לפחות לא מהווה משקל מכריע בהחלטה זו. אני לא מבקשת להיות מקרה סעד ועדיין לא נתפסת בעיני העובדה שאני נאלצת לשלם עבור טיפול שכזה את מלוא המשכורת הצבאית שמשולמת לי מדי חודש. ייתכן ונוצר אצלי מעין אנטי כלפי מערך טיפול הנפש בצבא, אני בספק אם התעקשות לפנות אליו בכל זאת תועיל במשהו. יחסים שכאלה אמורים להיות חפים מכל מטענים קודמים, הלוא כן ?