כאב איום ונורא, איך בכלל אפשר לחיות עם זה

שלום גידי. אני בסוף שנות העשרים שלי. סבלתי ממחלה (גופנית קשה) בעשר השנים האחרונות. בנוסף, גדלתי בבית שבו אחד ההורים היה מתעלל, ואותו ההורה לא הרפה/הרפתה ממני.זהו הרקע. כתוצאה מכך, למעשה אם נחבר את תקופת הזמן בהן לא עבדתי באופן מסודר, נגיע ל5 שנים ו9 חדשים.!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כן דוקטור, זה המצב. כואב מאוד מאוד מאוד מידי בוקר לי להתעורר עם המחשבה הזו, שכחמש וחצי שנים לא עלה בידי לתפקד כאדם עצמאי, כמו רוב בני גילי אשר הכרתי אותם לפני כן, בבית הספר ובצבא. אין צורך לומר אם כן שנוצרו גם פערים גדולים ביני לבני גילי האחרים, ביכולות הכספיות, בהשכלה ובנסיון העבודה, דבר המקשה עליי מאוד לחזור ולהיות בקשר איתם, מעמדה של חולשה. כל כך עצוב, כל כך כואב. אציין שאני בטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע (בלבד-לצערי הרב) , זה חשוב וטוב ועוזר, אך מי, מי יחזיר לי את התקופה שהלכה לאיבוד??????????? מי ייקח ממני את המחשבה האומללה שאיבדתי למעשה 6 שנים מחיי??? האמן לי , זה פשוט נורא ואיום.

שלום יצחק, קודם כל, טוב שאתה נמצא בטיפול שלפי תיאוריך עוזר לך ותומך בך. שנית, אתה מדבר על תקופת האבטלה הארוכה שלך בלשון עבר ומכך אני מסיק שכעת אתה עובד. אני מבין שאבטלה כזו עלולה לפגוע קשות בדימוי העצמי, שאותו אתה מנסה לשקם כעת בטיפול. אני חושב שחלק משיקום זה צריך להתייחס להבנה שיחסיך עם חבריך, אם הם אכן חברים, אינם תחרות אולימפית של השוואת הישגים ושוב, אם הם באמת חברים, הם אמורים לקבל אותך בכל מצב. ואם לא, כנראה שאינם חברים אמיתיים, ובמסגרת ההסדרים החדשים בחייך, כולל הטיפול, כדאי שתנסה למצוא חברים אחרים. ייתכן שבהמשך כדאי יהיה להוסיף טיפול קבוצתי על הטיפול הפרטני בו אתה נמצא כדי לקבל משוב מאנשים באווירה תומכת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין