אשמה

שלום רב גידי והרבה הצלחה בפורום החדש. אני ממש מבקשת עיצה בקשר למצב שלי. היום אני בת 23, כשהייתי בת 11 סבתא שלי התאבדה ולמרות שאנחנו משפחה קטנה כולם האשימו את כולם חוץ מאת עצמם- גם אני הייתי אשמה! אני מאמינה שאם אדם כל כך קרוב (אנחנו רק 3 נכדים, האחים שלי ואני) מתאבד אז הוא מפנה אצבע מאשימה, ומוצדקת כלפי הקרובים אליו. אני יודעת שלא הייתי בסדר כלפיה ונקיפות המצפון לא עוזבים אותי בעיקר לאחר שעברנו לגור בבית בו היא גרה והתאבדה. שום טיפול פסיכולוגי לא ישכנע אותי שלא היה לי חלק בכך, ואני ממש זקוקה לדרך להתמודד עם רגשות האשמה שלי (המוצדקים) תודה

שלום נילי, יש לך טעות בסיסית ביותר לגבי מוטיבציה של אנשים להתאבד. האצבע המאשימה העיקרית שהם מפנים היא נגד עצמם ולא נגד אף אחד אחר. התאבדות היא הביטוי הקיצוני ביותר להרס עצמי המופיע במצבי דיכאון קשה, המלווה רגשי אשמה ולא האשמה. צר לי מאוד לשמוע על שאת מייסרת את עצמך כתוצאה מהנחות יסוד כל כך מוטעות. אני מבין שאובדן סבתך בנסיבות טראגיות כל כך עורר דפוס, שבוודאי היה קיים במשפחתך קודם לכן והוא האשמה הדדית. כנראה, אשמה כשלעצמה, ללא קשר למות סבתך בנסיבות מצערות אלו, היא מוטיב העובר כחוט השני במשפחתך וכדי "לטהר" את עצמך ממנו ולא להעביר אותו לדורות הבאים, קרי: לחנך את ילדייך באופן לא-מודע לפי אותו דפוס, אך בעיקר למען רווחתך הנפשית שלך, אני ממליץ לך בחום לעבד רגשות אלו בטיפול מעמיק, שיאפשר לך גם תהליך התעצמאות ונפרדות ממשפחתך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין