מצוקה דחוף

אני בסוף שנות ה20 לחיי, מטופלת כחודשיים בחרדה ודיכאון. אני מאוד נתלית במטפלת שלי, אני סומכת עליה וזקוקה לה. באופן כללי יש לי כמיהה עזה לקשר אימהי (אמי נפטרה לא מזמן), אני כל הזמן צריכה נוכחות ומגע אימהי שבעצם אין ולא יהיה...אני מתקשה להאמין שהטיפול ירפא אותי מהצורך הזה...היום עברתי גבול מבחינתי כאשר חתכתי את ידי בחפץ חד(רק כדי לפצוע), כי רציתי שמישהו יחבק אותי, למרות שאף אחד לא ראה...אני מפחדת לספר את זה לפסיכולוגית שלי, אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני לא נורמלית. עשיתי את זה מתוך מודעות מלאה, אני יודעת שיש הפרעה כזו,ורציתי לראות מה מרגישים והאם באמת הכאב הפיזי מקל את הכאב הנפשי-כמו שטוענים הסובלים מהפרעה זו. איך נפטרים מהכאב, ומהגעגוע- שאני מרגישה גם לאמא וגם לפסיכולוגית...שהנוכחות שלה היא היחידה שמנחמת אותי כמו אמא, למרות שזה לא כרוך בחיבוק. האם אני יכולה לבקש ממנה חיבוק? האם זה בכלל יעבור לי?אני רוצה לציין שיש לי סביבה מאוד תומכת ואוהבת, אבל כלום לא ממלא את הצורך שלי....

שלום gigi, לפי תיאורייך, את זקוקה לטיפול ארוך-טווח ואינטנסיבי ואני שמח לקרוא שמצאת את הפסיכולוגית המתאימה לך ושיש לך סביבה תומכת. ואולם, חודשיים הם תקופה קצרה מאוד לטיפול פסיכולוגי מהסוג שאת זקוקה לו, אמך נפטרה אך לפני זמן קצר וחסך אימהי הוא לא דבר שנוצר ביום אחד או שניים. נראה לי שהפציעה העצמית נועדה לאפשר לך להרגיש את גבולות הגוף ודרכם את הגבול בינך ובין הפסיכולוגית. לכן נראה לי חשוב שתשתפי אותה בחוויה זו ואני בטוח שהיא לא תיבהל מכך - אולי זה יבהיר לך את גודל הצורך שלך בה. אני מאחל לך שתגלי מספיק סבלנות והתמדה בטיפול, גם ברגעים של תסכול ונסיגה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין