שאלת השאלות?...?

האם העובדה שאני נהנית יותר לבד ולא בחברת אנשים?? שנמאס לי לשמוע אחרים?? כי הם משעממים מעצבנים וכו.. שאין לי סבלנות לשום דבר? ששום דבר לא ממש מרגש אותי?. שאני מוצאת פגם בכל סיטואציה?? שאין לי חשק להתחתן ? והארגון של החתונה נראה לי כבד מדיי כולל העניין של רכישת דירה וכן ממש לא בא לי להביא ילדים...? אני כבר לא בת 20..........? מעיד על דכאון.......... אני לא מאמינה בדרך העולם: דהיינו להרוויח לחסוך ללדת ולגדל משפחה,לעבוד כדי להצליח,להראות כלפי חוץ שהכל בסדר אלא מאמינה שצריך לחיות את הרגע ומה שבא לי אעשה..כמובן בפועל יש דיסוננס קשה כי אני רוצה לעשות מה בא לי אך מתאמצת להשיג את הצד "הנורמטיבי"....לפחות חושבת עליו כמשהו שעליי להשיג!! מאידך, אני עובדת והרבה...לצערי עם אנשים ללא הפסקה.. אני לא מפסיקה לחייך כל עוד אני בחברה כמובן שלא אראה מה אני חשה באמת..זה לא לעניין... אני כן דואגת למשפחה וחושבת איך לעזור ולשמח אותם..אבל רק אותם@@ אני לא אוהבת אחר מלבדם. יש לי חבר צמוד והיחסים בסדר גמור אם כי מצידי הם פושרים יחסית אליו.. האם עליי לעשות משהו?? האם זה עניין של אישיות או שמא הפרעה כלשהיא??

לי נראה שאת לא מספיק יודעת מה את רוצה לעצמך. המצב שאת מתארת נראה לי יותר מדכאון מעיד על נתק בינך לבין עצמך. נתק בין חלק חי (שיש בכל אדם) לחלקים האחרים שמתפקדים, חיים, מקיימים אפילו מערכת יחסים, אבל בלי שזה באמת יגע בך, ירגש אותך, יהנה אותך. נראה לי שללכת לטיפול פסיכולוגי (בשיחות, לא בתרופות) כדי לברר מה את רוצה, ואיך לחיות את החיים *שלך* ולא של אנשים אחרים, זה הדבר הכי נכון.

שלום קרני, חוסר שביעות הרצון הכללית והגורפת שאת מתארת, אשר פולשת לכל תחום בחייך, אכן מעידה לדעתי על דיכאון סמוי. אולי אין לך סימפטומים גלויים של דיכאון, אך בהחלט נטייה בולטת לכך המתבטאת בקיטורים על האנשים איתם את עובדת, על אנשים בכלל, על חברך ועל דרך החיים הנורמטיבית. לפעמים הרבה יותר קל לומר שאת מיוחדת במינך והחיים הנורמטיביים לא מתאימים לך מאשר לחפש את הסיבה לחוסר שביעות הרצון בתוך עצמך. המלצתי לפנות לטיפול פסיכולוגי, שאולי באמצעותו תוכלי גם למצוא את שביל הזהב בין החיים הנורמטיביים ובין החיים שבא לך לחיות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין