היי

כתבתי פה לפני כמה שבועות, החייל שסובל מBDD. בוא נגיד שאלה היו שבועות לא קלים.. נפלתי מ-4 קומות (בכוונה), אושפזתי בבית חולים, אני בבית עכשיו עם נזקים קלים, צריך ללכת לטיפול בבית חולים פסיכיאטרי עד סוף השירות. אני לא יודע איך לעכל את זה.. האם לשמוח שניצלתי? האם לבכות שניצלתי? אם אלוהים הציל אותי, למה גרם לי סבל כל-כך? אני לא רוצה לעכב את החיים שלי בטיפול ארוך מדי, אני יודע מה הבעיה אצלי (פגם פיזי במראה), רוצה לתקן אותי, לעבור כמה טיפולים (שלא יהיה טיפול ארוך מדי) ולהמשיך הלאה בחיים, אני עוד מעט בן 22 כבר. מרגיש שהחיים שלי התקדמו ואני נשארתי תקוע מאחורה.

שלום חייל, נראה לי שאתה עדיין "מפלרטט" עם המוות. במקום שבו רוב האנשים היו כותבים "קפצתי מקומה..." או "ניסיתי להתאבד בקפיצה..." - אתה כותב ש"נפלת (בכוונה)". כרגע אתה נשמע במצב יותר טוב, כנראה משום שאתה צריך לגייס את כוחותיך לצורך השיקום, מה שמעיד שרצונך לחיים חזק מרצונך למות. במקום להשוות את חייך לחיי אחרים אני מציע לך להשוות את עצמך לעצמך ואז גם לא תיכנס למירוץ מטורף כזה שיגרום לך להרגיש שאתה נמצא מאחור בגלל הטיפול הארוך. אפשר להתקדם בחיים גם בצד טיפול ארוך. כתוצאה מניסיון ההתאבדות אתה נמצא כעת במקום שיש בו יותר מטפלים ואפשרויות טיפול וכנראה השירות הצבאי היה באמת כבר בלתי נסבל עבורך. נסה להשתמש במשאבים הטיפוליים בהם אתה מוקף בביה"ח הפסיכיאטרי כהזדמנות שיצאה לך מניסיון ההתאבדות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין