בהמשך לפנייה קודמת

המאמר אכן מעניין אך נותרו לי כמה תהיות: היחסים עם הוריי מצויינים ואין אני יכולה לתלות בהם את האשם.אמנם אימי סגורה וקצת פרימיטיבית אך בכל הקשור למתן אמון זה המקום היחיד שאני מרגישה בו את הבטחון המלא ולכן אני מודה בכל יום על משפחה נפלאה שבה אני תולה את קיומי הנורמלי. במשפחה האהבה אינה על תנאי אלא תמידית וזה מה שהייתי רוצה להרגיש בחוץ. אז לגבי זה הייתי רוצה לשמוע התייחסות כעת שהבהרתי שאין מדובר בהוריי... שאלתי היותר קונקרטית-מדוע אם אני מרגישה חוסר רצון להתקרב לאחר ונכון ברוב המקרים כדי שלא אפגע בסופה של חשיפה עדיין אני כן מוקפת בסובבים שמאוד רוצים בקרבתי??? המאמר מעלה שבד"כ אנשים עם תכונת זו מתעסקים בעצמם ולא מתעניינים באחר - כטיפוס זה נכון הרבה יותר כיף לי לדבר רק על עצמי אבל שוב בשל הידיעה שזו תכונה לא מוערכת אני בדיוק עושה ההפך בחברה רק בקרב קרוביי בני משפחתי אני מתנהגת בטבעיות דהיינו-אנוכי המרכז וכמובן שהם מקבלים זאת בהבנה. למה אם כך אני מתנהגת בצורה הזו?? אני מנסה להבין ממה זה נגרם. וכן מאיפה הבטחון עדיין לומר באימפולסיביות הצהרות שלעיתים כה קשות למרות האיפוק היומיומי שלי הן מתפרצות.ממה זה נובע?? מצד אחד אני מחשיבה עצמי כבעלת בטחון נמוך ומצד שני לא נראה לי שלומר דברים קשים לאחרים מחזק את מחשבתי שכן בד"כ מי שאומר מה שבא לו בד"כ לא אכפת לו מתגובת האחר. איך זה משתלב יחד? אני חוששת מטיפול פסיכולוגי-שוב נראה לי שזה לא יעזור שהכל קשור במלחמה שלי. יש לך רעיון כיצד אוכל לנסות לשנות זאת?? האם זה אכן תסמין של הסובלים מדכאון??

שלום טיראנה, את שואלת שאלות מורכבות, אשר כדי להשיב עליהן ברצינות ובמקצועיות הראויות יש צורך להכירך פנים אל פנים. אינני רואה סתירה בין טיפול פסיכולוגי ובין המלחמה שלך. נהפוך הוא. בעזרת טיפול תוכלי לנהל את המלחמה שלך בצורה יעילה הרבה יותר מאשר לחוג במעגלים סביב עצמך. דבר אחד את לא יכולה להיות והוא לא להיות את עצמך, ולפי שאלותייך, נראה שאת זקוקה למישהו אובייקטיבי מהצד שיעזור לך להתיר את הפלונטר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין