לא הוגן

אתמול היה יום ממש קשה. קרה משהו ביום רביעי בערב.. משהו שציפיתי לו. אבל כמו תמיד, התאכזבתי. הפעם לקחתי את זה ממש קשה, רציתי למות. אבל לא היה לי אומץ.. רק לקחתי כמה כדורים. לא מספיק. לא היה לי אומץ לקפוץ למשל.. כישלון גם בזה. ביום ראשון יש לי פגישה עם הפסיכיאטר בצבא. אני כועס עליו. בהתחלה הוא נתן לי מרשם ללוסטרל - שלא עזר, ואחרי זה לאדרונקס, תרופה עם השפעה רעה מאוד עליי - גרמה לי לחרדות ומחשבות מבהילות. אני לא סומך עליו. אני צריך לחכות עד השחרור כדי ללכת למישהו נורמלי (עוד חודשיים). לא נראה לי שאני אשרוד, אפילו שזה זמן קצר.. אני תקוע באותה שגרה משעממת 3 שנים, צבא-בית, צבא-בית. בלי נסיעות, בלי חופשות, בלי חו"ל.. חייב להתרחק קצת, לנשום אוויר צח, להיות בטבע. ולא יוצא לי מהראש השאלה הזאת.. למה דווקא אני? מה עשיתי שזה מגיע לי? איזה חטא ביצעתי בגלגול הקודם? מכל האנשים בעולם, למה דווקא אני? יש גבול.. אחרי 15 שנה של סבל, אפילו הכי חזק בעולם יישבר. והגעתי לנקודת שבירה. לתחתית של הבור.. אבל מתחת לכל בור יש עוד משהו, זה לא הסוף

שלום חייל, צר לי מאוד על הסבל הפוקד אותך, אם כי אני שמח שחזרת אלינו. קודם כל, אם אתה חי בהרגשה קשה כל כך מזה 15 שנה (מגיל 3? אולי תרצה לכתוב לנו יותר על כך), הרי העובדה שאתה מתמיד בשירות הצבאי עד סיומו מעידה על כוחות נפש עצומים. אני לא מאמין בגלגולים קודמים ואני לא חושב שאתה נענש על משהו. סביר מאוד שהסבל שלך נגרם כתוצאה משילוב של נטייה תורשתית כלשהי עם נסיבות חיים קשות. לא הייתי נכנס במצב החריף שאתה מתאר לסיבות שגרמו לסבלך. גם אם זו תוצאה של יחסם של הוריך כלפיך, כפי שאני זוכר שאמר לך המטפל שלך, הרי גם הם הגיעו עם מטען משלהם והם בוודאי הרגישו וחשבו שהם מגדלים אותך בצורה הטובה ביותר. אכן במסגרת האזרחית ניתן להחליף מטפל ביתר-קלות. אני שואל את עצמי אם אולי ניתן להקל עליך בכך שתנסה לפנות כבר עכשיו להתייעצות עם פסיכיאטר פרטי. אינני מכיר את המצב הכלכלי של משפחתך. אני כמעט בטוח שביום ראשון הפסיכיאטר הצבאי בכל זאת יחליף לך את התרופה. אתה תולה המון במסגרת הצבאית. אין ספק שזו מסגרת כפייתית ומאוד לא נעימה, אך אינני בטוח שהחופש שאתה מפנטז עליו היה מיטיב עמך כל עוד אתה נמצא בדיכאון כה חריף. אולי דווקא למסגרת הלא נעימה הזו יש יתרונות מסוימים כרגע ששומרים עליך. (האם אתה מרגיש הקלה מסוימת בסופי שבוע, כשאתה משוחרר ממנה?) בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני בן 21, מכאן שהסבל התחיל בגיל 6 בעיקרון, כשהתחלתי ללמוד בבי"ס. הייתי ביישן ומופנם מאוד, שונה מאחרים, והתחברתי יותר לבנות.. הבנים לא כל-כך אהבו את זה, ונהגו להקניט אותי הרבה. כמו שאתה יודע, ילדים נוטים להיות אכזריים מאוד בגילאים צעירים, ויש פצעים שאף פעם לא מגלידים. בעניין פסיכיאטר אזרחי, נראה לי שיהיה יקר מדי. ההורים במצב כלכלי בסדר, אבל מעדיפים דרך קופ"ח. בעניין הקלה בסופשים מהמסגרת.. בדיוק ההיפך. אני מרגיש אבוד בשישי שבת, סגור בין 4 קירות. אני מרגיש שאני חייב להתרחק, חייב לנסוע, חייב להתאוורר. כמו שאמרתי, 3 שנים אני תקוע באותו מקום, על קו צבא-בית, וחייב לראות עולם קצת, לטעום דברים אחרים. וכמובן שעד שלא אשתחרר, לא אוכל להתחיל בטיפול דרך קופ"ח.. צבא יכול להיות ממש טראומתי, 3 שנים זה כל-כך הרבה זמן.