כל כך כואב

בתי נולדה לפני המועד ובמשך השנים הראשונות לחייה התמודדנו עם בעיות רבות. אני הייתי צעירה מאוד וחסרת נסיון, אולי זה מה שעזר לי להתיחס לכל הענין בטבעיות. זו התינוקת שלי, אני אוהבת אותה, וזהו. בגלל הצרכים המיוחדים היא דרשה תשומת לב רבה וטיפולים שונים. אני לא ידעתי שקל לגדל תינוקות ופשוט עשיתי מה שצריך או יותר נכון לומר, מה שיכלתי. מאז שהיא תינוקת כל מה שאני עושה לא מספיק עבורה. שגדלה החלה בטיפול פסיכולוגי והפסיכולוגית הסבירה לה שאני אשמה בכל הבעיות שלה. גם אני הלכתי לפסיכולוגית שהסבירה לי שאמא שלי אשמה בכל הבעיות שלי. יופי. אמא תמיד אשמה. הפסיכולוגית שלי הסבירה לי שהעובדה שהילדה היום אשה בוגרת, חזקה בריאה ומצליחה מוכיחה שאני לא הייתי אמא כל כך רעה. הילדה נישאה לאיש מקסים. היא השתמשה בחתונה שלה לנגח אותי ובעודה מקרבת אליה בני משפחה אחרים מהצד שלנו ומהצד שלו הבהירה לי שאיני רצויה אלא במעמד התשלום. נשכתי שפתים ואמרתי לעצמי שהיא ילדה קשה ובכל צומת בחייה נעשית קשה עוד יותר. עכשיו נולד לי נכד ראשון. התינוק כבר בן חודש. אני ראיתי אותו סך הכל כעשר דקות מאז הלידה. שוב כספי מתקבל בברכה, האוכל שאני מבשלת גם כן נאכל, אבל מונעים ממני לראות את התינוק. הפעם היא לא מאפשרת לאיש להתקרב, רק לה ולאבא של התינוק. זה הנכד שלי בשר מבשרי. אני רוצה לגעת בו אני רוצה לחבק אותו אני רוצה להסניף את הריח שלו. לטענתה רופא הילדים אסר עליהם לתת ל"זרים" להחזיק את התינוק. לעומת זאת הם מטיילים בסופר ובקניון. אני בטוחה שבקניון יש יותר חיידקים מאשר עלי. יש פה פרדוקס נוראי. אמא שלי לא רצתה להתקרב לביתי. אחר כך ספרה לי שלא יכלה לגעת בתינוק מפגר (רק בתום שנה נעשה ברור לאמא שלי שהתינוקת בסדר. אני, שוב מתוך תמימות מהרגע הראשון חשבתי שהילדה גאון). הייתי מביאה את התינוקת לאמא שלי בכל הזדמנות, מכריחה אותה לקחת אותה על הידיים מכריחה אותה להתיחס לתינוקת. היום יש קשר חזק ויפה בין אמי לביתי. לעומתי שכל כך רוצה את הנכד ומונעים ממני אפילו לראותו. אני כל כך מנסה לא להתערב, לא להדחף. כשיש לי משהו לתת הדלת נפתחת בפני. חישוב ציני מעלה ששלמתי חמש מאות שח לדקה כדי לראות את הנכד שלי. במחירים האלה כנראה לא אוכל לראות אותו יותר. כן כן . אני אשמה. אמא אשמה בכל. .

שלום מיקה, הצורה שבה את מתארת את הדברים מעוררת עצב רב וכאב, אך בו זמנית היא גם משדרת תחושה של קורבנות. אשמה והאשמה אינן מקדמות דבר, אלא פוגעות באיכות החיים של כל הנוגעים בדבר ופוטרת אותם מאחריות. המצב, ללא ספק, כואב לך ובצדק. עם זאת, את האסוציאציה בין הכסף והשהייה במחיצת נכדך את עשית. אם את מרגישה צורך לקנות משהו לנכדך, תשתדלי לעשות את זה בכייף, בלי להתחשבן כמה זמן את רואה אותו בתמורה. בפנקסנות תמיד יוצאים מופסדים. קשה עד בלתי-אפשרי לחייב את בתך לאפשר לך לראות את נכדך. להרגשתי, יש משהו מאוד עמוק ביחסים ביניכן שיוצר את המחסום הזה והמשהו הזה אינו אשמתך ואינו אשמתה וגם אינו אשמתה של אמא שלך. נכון שסיפורים משפחתיים נוטים לעבור מדור לדור בתהליכי למידה שאנו לא שמים תמיד לב אליהם, אך זה לא דבר "גורלי". בשורה התחתונה אני מציע לך לנסות מה שיותר הידברות ושיחה עם בתך, בלי התחשבנות ובלי "היסטוריה" אלא נקודתית, כאן ועכשיו. משימה לא קלה בנסיבות שתיארת, אך שווה ניסיון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין