בעייה

רשמתי את הבעייה שלי גם בפורום אחר אבל לא אקבל תשובה בימים הקרובים וזה נושא שדי מפריע לי. סבלתי מדיכאון לפני 5 שנים שנמשך תקופה ארוכה בגלל אלימות במשפחה במהלך הילדות. בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני יותר מדי על המשמר, ומפחדת יותר מדי שזה יחזור. אני בשנות ה 20 שלי ולומדת היום כך שאני יותר מפחדת שדיכאון יהרוס לי את זה. אני לא רואה עצמי היום בדיכאון, אבל התקופה שעברתי היתה כ"כ קשה שאני לא מוכנה ליפול אליה שוב. תמיכה מהמשפחה אני לא אקבל ואין לי אפשרות פיננסית לטפל בבעייה והפחד הגדול הוא שאם אפתח את הנושא, והזיכרונות יצופו, אני אחזור לאותה נק'. אני כבר לא יודעת אם הבעייה היא דיכאון או הפחד ממנו. האם זה נורמלי שאחווה אלימות "חינוכית" בצורה של טראומה? ומה עליי לעשות כדי לא לחזור לזה? אני באמת מפחדת לפתוח את הנושא שוב וליפול.

שלום ורד, את מציינת שאין לך כרגע אפשרות כלכלית לפנות לטיפול וכן, וזה אולי יותר חשוב, שאת חוששת שמא הטיפול יפתח פצעים שלכאורה הגלידו, לפחות שיטחית. טיפול אכן יכול לגרום במקרים מסוימים לחיטוט עצמי, שיש לו פוטנציאל להגביר את הדיכאון (ראי מאמר בנושא: http://gidi9.home-page.org/), אך ישנן שיטות סימפטומאטיות יותר לתקוף את הבעיה, אם את מרגישה שטיפול עומק עלול להזיק לך כרגע. אחת מהן היא טיפול תרופתי ואחרת היא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי. הטיפול התרופתי אינו מחייב כמעט מימון ולטיפול בשיחות במחיר מסובסד מאוד את זכאית במסגרת קופ"ח. אני לא בטוח שאני מבין את המונח "אלימות חינוכית", אך מצטער לשמוע שעברת כנראה חוויה טיפולית מכאיבה (ולא בטוח שלא מועילה). אני מקווה שתקבלי במהרה את התשובה שאת מצפה לה בפורום האחר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין