לד"ר גידי רובינשטיין ולכולם

טוב אז אני לא מתפקדת ואני עצובה וחסרת אנרגיות . אבל כשאתם אנשי המקצוע אומרים לי לקחת תרופה אני חושבת על זה שאם אקח תרופה אהיה שמחה צוהלת ורוקדת . האם אני בכלל רוצה בכך במצבי כשאין שום סיבה לכך ? אין לי רצון שאלוהים יתן לי שמחה ממנו או מתרופה כשהמציאות נשארת כפי שהיא שבה האנשים שאני מדברת איתם הם שעון מתקתק שסופר את זמן החיים עד למוות. מדוע שאהיה שמחה. אז אני מעדיפה להשאר עצובה במיטה ולא לתפקד . אבל בכל זאת, אני כותבת כדי שתשתף אותי במסקנה דומה לשלי .

שלום אמילי, עוד לא נתקלתי באדם שנטל תרופה נגד דיכאון והוא הפך להיות שמח וצוהל, כלשונך. לצערנו בחלק מהמקרים התרופות אינן עוזרות כלל ובחלק הן מייצבות את מצב הרוח באופן כזה שהוא הופך להיות מאוזן ותקשורתי יותר ובכך נעשה משתף פעולה בטיפול פסיכולוגי (שיחות) שאותו אני מציע לך להתחיל במקביל לטיפול התרופתי. אם את רוצה, כמובן. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ד"ר גידי ואפי, מה שאתם כותבים מעניין. הגדרתי "שמחה וצוהלת" אם אקח כדורים למען האמת בהשראת הילדים מלאי האנרגיה והמבוגרים ששרים ורוקדים להם בבית הכנסת הסמוך אלי. בעודי שומעת אותם, אימי מבקשת שאבוא איתה לבית כנסת לשמוח ולרקוד גם . נזכרתי שלפני 4 שנים כשהייתי אילצתי את עצמי ללכת אחרי הספר תורה כמו כולם ומישהו לקח אותי הצידה ואמר "את צעירה למה את עצובה , את יודעת שלפי רבינו נחמן מי שמאלץ את עצמו למחואת כפיים ולרקוד יקבל אנרגיה ושמחה ?" . ניסתי והרגשתי שאני מאלצת את עצמי לעשות זאת וזה ממש לא הצליח. וכולם שאלו אותי בדאגה "מה קרה ?" . מה כבר יכולתי לומר ... פשוט ברחתי משם כי זה לא מתאים לי . ועכשיו נניח שהיתה תרופת פלא שגורמת להיות שמחה וצוהלת מספיק כדי לצהול עם כולם ולשיר בקול רם אחרי הספר, אז אני לא רוצה את זה בכלל. לא נעים לי לומר אבל אני רוצה שקט . אני רוצה מרחב של פרטיות בלי הפרעות של רעשי רחוב, טלפונים... ובלאגן אין לי כוחות לאנשים פנים מול פנים . אני רוצה שיתנו לי בית פרטי, מחשב ואינטרנט שאוכל לעזור לאחרים לגלוש ולכתוב בפורומים של חוק ומשפט וללמוד מהם ולחשוב עם עצמי איך אני מתכוננת למוות שלי בלי לפגוע באנשים הקרובים לי. החלום שלי הוא למות בבית משלי על מיטה שלי בחדר שלי עם פרטיות בשמיכת פוך ושאף אחד לא ידע כדי שאף אחד לא יזרוק אותי לשום מקום אחר. אני רוצה למות במיטה ולהירקב בה ולא במקרר של בית חולים. אבל אני אומרת את זה מפני שאין לי בית פרטי ואין לי פרטיות בחיים. אז במה אתנחם ?אתנחם בזה שאני נושמת ?זה מנחם אותי שאני נושמת ומודה לאלוהים על כך . אבל אני כמו כל אדם עם שאיפות קצת יותר גדולות מלנשום .

מרוב אפרתיות, החלטתי לחזור למקור.... הי אמילי, בדיוק סיימתי מקודם לקרוא את הכתבה של דר' רובינשטיין, כן, יש משהו מלנכולי בחגים האלה. אבל.... לא להאמין זה נגמר! אני לא מתכוונת לשתף אותך במסקנה דומה לשלך, את יודעת למה? כי אין בזה שום טעם ואני גם לא חושבת שאת באמת רוצה..... תרופות הן לא גלולות אושר שיכולות להפוך את הקערה על פיה. הן יכולות להקל במעט או בהרבה את הסבל, הריקנות ותחושות כמו שאת מתארת. אבל הסוד הגדול והגלוי הוא לחפש משהו אמיתי ולמלא בו את החלל. לחפש את הסיבה לקום, לצאת מהמיטה ולתפקד. לפעמים צריך גם הדיכאון הזה, את ההתפלשות בבוץ הטובעני הזה, אבל להזהר, אפשר לשקוע, אבל לא לטבוע. להשאיר תמיד מרחב ביטחון..... אני חושבת שהחזרה לשיגרה תקל עלייך, על הכאב שאת מתארת, נכון, כולנו הולכים בסופו של דבר לאותו מקום והזמן באמת קצוב , אבל את יודעת יש משפט שאומר : 'הכל כתוב והרשות נתונה'. אז מה שנותר לנו הוא לקחת את הרשות הנתונה ולמלא אותה בתכנים. כאלו שיעשו לנו טוב, לא אושר עילאי, אבל טוב. זה בהחלט ניתן להשגה,כן, זה קשה, כואב, לפעמים מייאש, אבל אפשר להתנחם בדברים הקטנים כמו שמש, אוויר צלול (נדיר), משפחה, ושיגרה מבורכת שמצפה ממש מעבר לפינה... אפרת

שלחתי לך הודעה למייל. תודיעי אם קיבלת.. (באחד העמודים הקודמים רשמתי גם את כתובת המייל החדשה שלי...) L.L.B