בעיות עם מתבגר- זקוקים לעזרה!

שלום רב, יש לי קרוב בן 17 ששרוי בדיכאון עמוק ולא מוכן לפנות לטיפול ועזרה. בשנים האחרונות הוא שיחק בענף ספורט מסוים, נפצע קשה מאוד, דבר שהביא לדרדור במצבו הנפשי, לאכזבה גדולה, עצב ודכאון. עקב הפציעה הוא לא יכל לשוב לשחק ונותר מס' חודשים בבית מבלי ללכת לביה"ס. מאז כשלון הביא לכשלון, מתלמיד בינוני הוא הפך לתלמיד של אפסים שמביע חוסר רצון מוחלט ללמוד ולהבחן לבגרויות. בנוסף, באו אכזבות בתחום האהבה. לאחר כשלוש שיחות עם פסיכולוגית שבהן נאמר לו שיתכן והוא צריך לראות פסיכיאטר וליטול תרופת כלשהן, הוא הפסיק ללכת אינו מוכן לשוב לשיחות עם אף פסיכולוג אחר. הנער כל הזמן כעוס, ממורמר, טוען ש"החיים דפוקים", "הכל דפוק", "הכל לא שווה" וכו'. הדבר היחידי שהוא מצפה לו זה שירותו הצבאי שאותו הוא רוצה לעשות אך ורק ביחידה קרבית.הוא גם לא הולך בקביעות לביה"ס. יש לציין שיש לו חברים טובים איתם הוא נמצא בקשר, ולעתים מצב רוחו מתהפך והוא מחייך, צוחק ומיד אח"כ הוא שוב מתהפך ונהפך לכעוס ומדוכא. מה על בני משפחתו לעשות? כיצד לנהוג איתו? וכיצד ניתן לדבר איתו ולשכנע אותו ללכת לטיפול? בנוסף, היכן הוריו יכולים לקבל הדרכה וסיוע? בתודה מראש ומועדים לשמחה.

שלום איב, מצד אחד, כמעט בלתי-אפשרי - ובעיקר בלתי-יעיל - לשכנע מישהו לפנות לטיפול ומצד שני, את באמת מתארת מצב מדאיג. נקודת האור היחידה, אך המשמעותית מאוד, שאני רואה במצבו היא שהוא מקיים קשרים חברתיים עם בני גילו. בגיל ההתבגרות יש לכך חשיבות מכרעת, משום שקבוצת בני הגיל מהווים משקל נגד להורים שבהם בדרך-כלל מורדים בגיל זה. כל עוד הנער לא מתבודד מבני גילו המצב אינו מדאיג כל כך. דבר נוסף הוא תכניותיו לעתיד, אם כי לתלות הכל בדבר אחד לא כדאי אף פעם. בהיעדר שיתוף פעולה של הנער עצמו, הייתי מנסה לראות את הבעיה מנקודת מבט משפחתית ובאמת שולח את הוריו לייעוץ. אני לא בטוח שהייעוץ צריך להיות ממש במתכונת של הדרכה איך לנהוג בנער, כי הנער מבקש שיניחו לו, אם כי כמובן חשוב שיועבר לו המסר שהם שם בשבילו כשירצה. הייתי ממליץ להם לפנות לטיפול זוגי-משפחתי, ליידע על כך את הנער, לציין שהם עושים זאת עבור כל המשפחה ולהשאיר לו דלת פתוחה להצטרף. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר שלום, בהמשך לתשובתך,יש לציין כי ההתעניינות המשפחתית סביב הנער והדאגה הרבה למצבו, גורמים לו לפתח מחשבות שמשהו לא בסדר אצלו, ולפעמים הוא טוען שהוא "חולה נפש" וכו'. האם כדאי להוריד את ההתעניינות סביבו וגם לא לידע אותו שהוריו פןנים ליעוץ? מפני שדברים אלו מפתחים אצלו את ההרגשות והמחשבות הנ"ל. יש לציין, כי הוריו אומרים לו ללא הפסק כי הם אואהבים אותו ומקבלים אותו בכל מצב ותשובתו התמדת היא: "ואיך זה עוזר לי?" "ומה זה נותן לי." וכו'. תודה על העזרה!!!