שאלה לגידי

ד"ר רובינשטיין שלום, מה לעשות עם הקטע המחורבן הזה (סליחה על המילה) של התלות בטיפול. נמאס לי. אני חיה את חיי כשברקע, הטיפול הפך לזמזום בלתי פוסק בראשי. אני חושבת על זה כל הזמן, וזה נראה לי פשוט מזיק. אני לא יכולה בלי זה, ונסיון להגדיל את הזמן בין הפגישות גורם לי ליותר ויותר לחץ. מצד שני, אי אפשר להמשיך שבוע אחרי שבוע, כי אני זמן רב מאוד בטיפול. מה דעתך? לנסות לקטוע את זה לגמרי? האם נדונתי לחיי תלות בלתי פוסקים בטיפול? מעבר לזה אני חיה חיים מלאים ושלמים ורק זה נשאר כל כך לא פתור. אני ממש מיואשת.

את אומנם היפנית את השאלה לגידי אך מאחר שהיה לי נסיון זהה רוצה לספר לך שלאחר שהפסקתי את הטיפול שהפך כבר ממש מטרד, פתאום הכל נעשה קל הרבה יותר . ורק הרווחתי. הצער היחיד שלא עשיתי זאת קודם.

מיכל , תודה על ההתייחסות. רציתי לשאול אותך, מנסיונך, האם לא הרגשת חסר גדול מדי כשהחלטת להפסיק פתאום? עברת תקופה קשה בהתחלה, שהכל נראה לך חסר טעם? אם כן, האם זה עבר לאט לאט? האם היית זמן רב בטיפול?

שלום ענת, לדעתי, עלייך להעלות את הבעיה לדיון עם המטפל שלך. תלות בטיפול היא מקרה פרטי של תלותיות כתכונת אישיות או כדפוס התנהגות והעובדה שיש לך כעת חיים מלאים מחוץ לטיפול היא בהחלט מעודדת. ייתכן שהתלותיות שלך מתנקזת כעת אל הטיפול וזה עדיף על תלות באנשים אחרים, שעלולים לנצלה לטובת האינטרסים האישיים שלהם. יחד עם זה, העובדה שהדבר מציק לך ראויה לעיבוד בטיפול עצמו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הי ענת. במקרה שלי הטיפול נהפך למרכז החיים, ולתחליף להם . למחלה בפני עצמה. והפסקתו לכן הביאה עימה רק טוב, אפילו שום חסר לא הרגשתי, עד היום. וחלפה כבר שנה. ו-כן, הייתי זמן רב מאוד בטיפול, שהיה גם מאוד אינטנסיבי. אז אולי בכל זאת יש שוני , כי את טוענת שחייך מלאים גם מלבד הטיפול. אבל התופעה הזאת שתיארת של הזימזום הזה בראש מאוד דיברה אלי. ובדיעבד הסתבר שכל הפחדים שלא אוכל בלעדיו היו בדמיון בלבד, ולא הייתה לכך כל הצדקה במציאות, נהפוך הוא. וחוץ מזה אפשר לנסות להפסיק, ומקסימום תמיד תוכלי לחזור, לא?

מיכל הי, תאמיני לי שניסיתי, אבל אחרי שבוע אני מתייאשת, כי חסר הקטע הזה. כיף לך שהצלחת לצאת מזה, ובכזו קלות. התשובה של גידי הייתה שצריך לדבר על זה, אבל כמה שאני מנסה, זה לא עוזר. אם יש לך רעיון אשמח לשמוע. תודה