דימיונות

היי אני בת 22. יש לי בעיה שנמשכת כבר הרבה שנים,נראה לי כבר מהילדות. בילדותי אני הייתי הרבה פעמים רוקדת בחדר ומדמיינת שאני מופיעה,ההרגל הזה כבר כמעט לא קיים עכשיו. אבל אח"כ, את הריקודים החליף המשחק-כלומר כאילו אני דמות בסרט או הצגה. אני הרבה פעמים מסתגרת בחדר ומדמיינת סיטואציות , אני כאילו דמות בסרט,כאילו אני מתאמנת על תפקיד בסרט או הצגה. לפעמים אני מדמיינת שאני במפגש חברתי או בלוי, אני ממש מדמיינת שיחה או וויכוח, כשאני עושה את זה,אני מרגישה שאני בתוך המציאות המדומה הזו ,זה נותן לי הרגשה טובה, נראה לי בגלל שאני מרשה לעצמי בדימיונות האלו לאמר מה שבמציאות לא הייתי מעזה לאמר. אני רוצה להיגמל מזה, אבלל פעמים אני פשוט נכנעת לרצון,כי זה נותן לי הרגשה טובה . אני יודעת שזה לא בריא, כי זה מנתק אותי מהמציאות. אשמח לשמוע את דעתך. בכבוד רב שרון

שרון יקירתי, אם זה היה מנתק אותך מהמציאות, לא היית מסוגלת לכתוב את המכתב הזה, שמלמד על גבולות ברורים בין המציאות והדמיון. אנה פרויד, ביתו של פרויד, שטיפלה בילדים ציינה את הפנטזיה כאחד המנגנונים היעילים ביותר של הילד להרגיע את עצמו וכולנו באיזה שהוא מקום נשארים ילדים. הייתי בודק מה חסר לך במציאות שאת זקוקה לפנטזיה הזו ואולי אף ממסד את הפנטזיה ע"י השתתפות בחוג לדרמה, למשל, אם זה מעניין אותך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין