טיפול שאי אפשר להפסיקו לעולם.

שלום ד"ר יש לי מספר שאלות- 1) האם שלוש שנים לטיפול פסיכותרפיה- פעמיים בשבוע, זה נחשב בממוצע להרבה????? יחסית למטופלים אחרים ולמקובל? מה קורה בד"כ? האם אני עוברת את הממוצע בהרבה? 2)אני לא מסוגלת להפחית את כמות הפגישות (גם אחרי 3 שנים), האם זה אומר שמשהו לא מצליח בטיפול שלי?? אני עדיין מרגישה כל-כך זקוקה ורוצה לבוא אפילו יותר מפעמיים בשבוע. 3) מה צריך לקרות כדי שאני ארגיש רצון, לא לבוא לטיפול יותר? כי לפי מה שאני מרגישה זה לא יקרה לעולם? גם אם הדברים הכי טובים יקרו בחיי- גם אם כל הבעיות יפתרו- גם אם אני אקבל בדיוק את מה שאני צריכה בחיי- אני עדיין לא אוכל להיפרד?? אני לא רוצה להיפרד ממשהו כל-כך טוב? למה שמישהו בכלל ירצה להיפרד ממשהו כל-כך טוב?- למה שמישהו ירצה לזרוק את הדבר הכי טוב בעולם? למה? (חוץ מהסיבה הכלכלית כמובן) אשמח אם תוכל להתייחס ל-3 השאלות. תודה מרקו (רוצה את אמא)

שלום מרקו, לא הייתי עסוק כל כך בהשוואה לאחרים ולמה שמקובל אלא לשאלה האם הטיפול עונה על צרכייך ולפי תיאורייך נראה שכן. לא הייתי מדבר על הממוצע אלא על השכיח. השכיח הוא פגישה שבועית אחת אך הדבר תלוי בעומק הטיפול, מטרותיו ואופי הבעיה והאישיות של המטופל. מה שאת צריכה לשאול את עצמך הוא האם הקשר עם המטפל משביע את רצונך כדי לבדוק את הצלחת הטיפול ולא האם העובדה שאת ממשיכה בו ומרגישה שאינך יכולה להיפרד מעידה על כישלון או הצלחה. אני מניח שכאשר תרגישי טוב, לפחות התדירות תפחת. יש אנשים שמאמצים את הפסיכותרפיה כסגנון חיים, ולרוב הם גם פונים ללמוד מקצוע טיפולי כלשהו. כמוך, גם אני חושב שלא צריך להפסיק דבר טוב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שבת שלום למרקו ולדר' רובינשטיין. קראתי בעיון את הדיון המעניין (גם הקודם וגם הנוכחי) . יש משהו מאוד כן ואמיתי בבעיה שמתארת מרקו, ואני חושבת, כמי שעוברת טיפול לא קל בכלל, מבחינת הקירבה למטפל, שצריך בכל פעם מחדש לבחון, האם עצם העלאת השאלות ששואלת מרקו, לא מרמזת על כך, שאולי היא מרגישה תלות רבה, ואולי רבה מדי במטפלת. אני יודעת שהדברים הם מאוד אמביוולנטיים ואפשר לומר שהתלות המסויימת, ההזדקקות והקירבה הם המנוף להתקדמות ולשיפור ברמות החיים, אך אפשר לומר שתלות זו יוצרת במקביל גם סטגנציה מסויימת ומונעת התפתחות. לפעמים, אנחנו יודעים ששיפור במצב יעלה אצלנו ואצל המטפל את השאלה הבלתי נמנעת- האם הטיפול מגיע לסיומו? ואז אנחנו בתור מטופלות מבקשות עד כמה שניתן 'לדחות את הקץ' דווקא על ידי הישארות במצב הנוכחי, המצב שהביא אותנו לטיפול, ולו רק כדי להמשיך בטיפול. ומה קורה כאשר הטיפול הוא רק מסווה לרצון שלנו בקירבת המטפל? המטופל מרגיש היטב שבעצם הטיפול פחות או יותר מוצה אבל מחזיק בו עדיין ולא מסוגל להרפות? האם גם אז צריך להייחס לכך כאל משהו טוב שאין סיבה להפסיקו? אני מבקשת לציין שהשאלות שאני מעלה הן שאלות שאני בעצמי מתלבטת בהן יום יום ולא אגזים אם אומר שאפילו יותר מכך. אני נוטה לפעמים להשוות את העניין לילד שהגיע לגיל שבו ניתן להתחיל חיים עצמאיים ומסרב לעזוב את הבית, ממשיך להיות תלוי מבחינה רגשית בהוריו, ברור לנו שהיינו רואים מצב זה כחריג ומצריך 'טיפול',. כך להערכתי גם בפסיכותרפיה- צריך לדעת להתשמש במשאבים שמספק לנו הטיפול כדי לנסות 'לעמוד על הרגליים' בלעדיו. הטיפול הוא אינו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי. אין ספק שאסור להפסיק דבר טוב, אבל השאלה היא האם המצב שמתארת מרקו הוא מצב טוב? אני מרגישה שאני רוצה לשתף את המטפל שלי בהרבה דברים טובים שקורים לי, ואני אף עושה את זה, אבל האם זה דבר טוב? או אפילו בדברים הרעים, האם זה דבר טוב לשתף את המטפל מחוץ לסטינג הטיפולי, או שיהיה טוב יותר אם נלמד להכיל את הרגשות הללו בתוכנו, ולשתף את המטפל רק במסגרת הטיפול? הרצון לראות את המטפל כמה שיותר הוא משהו שניתן לעשותו ככל שהמצב הכלכלי מאפשר, אך אם אין הכרח, כלומר, מצב נפשי שמצריך טיפול אינטנסיבי, יש לדעתי להיות במסגרת טיפולית קבועה מבלי להגביר את תדירות הפגישות (פרט כמובן למקרי חירום). גם כשאנחנו נהנים מחברתם של אנשים אחרים, זה מצב טבעי ביותר שנרצה לראותם יותר, אך אסור לשכוח שהיחסים הטיפוליים הם שונים בתכלית ומטרתם היא שונה הארכתי מאוד, אבל אני מקווה שלפחות אני אפנים משהו ממה שכתבתי... אפי.