ידיד ש"רוצה למות"

ד"ר רובינשטיין שלום, ידיד שלי (סטודנט בן 26) נוהג לומר, לאורך זמן רב ובתדירות גבוהה מאוד, את המשפט המלבב "אני רוצה למות". לטענתו, אין לו מחשבות התאבדות "אופרטיביות", וכך גם למיטב הבנתי - הוא מרבה לעסוק בעתיד ובדרכו, אפילו אופטימי. עדיין, איני יכולה להתייחס למשפט כזה בשיוויון נפש - בין אם מתוך דאגה כנה ובין אם מפני שמחשבות אובדניות אינן זרות לי - בכל פעם שאני שומעת אותו מכריז שהוא רוצה למות, אני מאבדת שיווי משקל. ניסיתי לדבר איתו על כך, לייעץ ובעיקר להקשיב, אך בסופו של דבר, כיוון שנדמה היה לי שאמירה זו מפריעה לי יותר מאשר לו, פשוט ביקשתי ממנו להימנע ממנה כאשר הוא מדבר איתי, לפחות כל עוד אין לו כוונה לעשות משהו כדי לשפר את המצב (הוא דוחה מכל וכל אפשרות של טיפול פסיכולוגי כלשהו). מאז עברו כחודשיים, בהם הוא ממשיך להבהיר לי שרע לו (וזה בסדר, בשביל זה אני שם), אך חוסך ממני את המשפט המפורש. לי קל יותר בצורה כזו ואינני מרגישה כאילו הקשר ביננו איבד מהכנות שלו, אבל... ככל שעובר הזמן אני מרגישה אנוכית יותר, וחוששת - מה אם טעיתי, ואני מונעת ממנו קריאה לעזרה? אשמח לשמוע את דעתך בעניין. תודה, תמר.

שלום תמר, דאגתך לידידך נוגעת ללב. אינני מאמין בטיפול למי שאינו מעוניין בטיפול, אך נראה לי שנוצר מעין חוזה בלתי כתוב בינך ובין ידידך לפיו הוא יודע שיזכה בתשומת-לב ממך אם יספר לך את צרותיו, קודם תוך הזכרת הרהוריו על המוות ובהמשך ע"י סיפור צרותיו. השאלה על איזה צורך שלך עונה ההסדר הזה ומה מפחיד אותך כל כך ברצונו למות, בייחוד כאשר את כה מיטיבה לזהות שאין מאחורי הדברים כוונה מעשית להתאבד. אלו שאלות שראויות לעבודה עם עצמך, לבד או בעזרת טיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין