הבן שלי והיבבות שלו

הבן הבכור שלי בן 6 וכאשר הוא מתוסכל הוא מיבב וקופץ. מצד אחד אני נבוכה ואני דואגת שזו הדרך שהוא בוחר כדי להשיג דברים. מצד שני אני רוצה לתת לו מקום בעולם לבטא את תיסכוליו גם בקול. אלא שאני לא בטוחה שאני ממש יכולה להכיל אותו שם כנראה משום שבילדותי ובדורי זה נחשב לאסור. אני נוטה לומר לו שבוכים וצועקים אצל אמא בבית, מתוך תקווה ששם אני יוכל להיות לו יותר. והנה כך קרה היום יום שבת, זמן שבו כל הדברים יוצאים. התארחנו אצל סבתי בת הדודה בת גילו של בני היתה,אחותו הקטנה ממנו בכ3 שנים ובת דודה נוספת בת 3 . רוב הזמן בני שיחק לבד כאשר שלושת הבנות שיחקו יחד. פתאום הוא סידר לעצמו סולם וטיפס עליו. כאשר הוא ירד לרגע הן תפסו לו את הסולם. הוא כמובן יבב וצרח והן נתפסו לסולם שלושתן. אמרתי לו שהוא יכול להסתדר איתן ושימצא את הדרך. לא יכולתי ממש לחבק אותו או להיות לו שם. בשלב מאוחר יותר אמרתי לשלושת הבנות וגם לו שאם הם לא מסתדרים תוך 5 דקות אני לוקחת את הסולם. הענין הזה סידר את הענין וכולם נרתמו לפתרון. מה אני בעצם שואלת אני מודאגת מהיבבות והצרחות שלו כאשר הוא מתוסכל. לפעמים אני פשוט יושבת שותקת מול התיסכול חסרת אונים. ואני לא מוצאת באותו רגע דרך לתקשר איתו. היתה תקופה שהוא לא השמיע את תיסכולו בקול אבל נראה לי שאני חיפשתי דרך לתת לרגשות והבעתן יותר לגטימציה בבית ועכשיו אני עומדת נבוכה מולן.

שלום כלנית, יש לי הרגשה שאת רואה את הכלת תסכוליו של בנך כהקרבה עצמית. הצעקות וההשתוללות שלו מציקות לך מאוד כאדם הנמצא לידו. הרי לא היה עולה בדעתך לסבול אותן אצל אדם מבוגר הנמצא לידך. את יכולה להבהיר לבנך במילים שאת שם בשבילו ולעזור לו לבטא את תסכוליו במילים. כמובן, צריך למצוא את שביל הזהב ולהשאיר לו מרחב תמרון מסוים לבטא את תסכולו גם ביבבות ולא להתרגש מכל בכי או צעקה שלו. אך נראה לי שהוא מתפרץ, כלומר לא יכול להציב לעצמו גבולות, ומצפה שהגבולות יבואו מבחוץ וזה באמת תפקידך כהורה. אחרת ההתנהגות הזו תופיע במקומות נוספות שבהם ברור שלא יהיה מי שיכיל אותה. אני ממליץ לך לקרוא את ספרו של חיים עומר "הסמכות ההורית" כדי לקבל פרספקטיבה יותר פרופורציונאלית על הדברים ועל האיזון העדין שבין קבלה והגבלה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין