..................

שלום, אני בת 23, גרה עם ההורים.. איבדתי לגמרי שליטה על הכל. אני חיה בלי לחיות. אני בקושי מרגישה משהו כבר, רק רודפת אחרי אוכל ולפעמים מקיאה אותו, מרדימה את עצמי בכח. רוב בהיום אני נמצאת בחדר שלי במיטה. שגרת החיים שלי פשוט אין בה כלום. אני לא לומדת או עובדת, אני לא מסוגלת לחשוב אפילו על האפשרויות האלו עכשיו, אני מרגישה מכורה לעשיית מאומה, ללא לחשוב בכלל, לרומן מיותר עם אוכל לפעמים, למרות שזו רק בעיה נלווית. אני פשוט כבויה, פועלת לפי רפלקסים שיצרתי לעצמי, אימפולסיבית, משועעמת אך מצד שני לא רוצה להתעניין בכלום. נקלעתי למעגל שאני לא יודעת איך לצאת ממנו, אני פשוט מרדימה את עצמי כדי לא לחשוב...או אוכלת, מקיאה... הייתי כבר בטיפולים פסיכולוגיים,גם תרופות ופסיכיאטר, כלום לא עוזר, אני כמו תינוקת בת 23, מרגישה שצריכה שמישהו יקח אחריות על החיים שלי כי אני פשוט תינוקת, חסרת יכולת לתפקד בכוחות עצמי. לא כל הזמן הייתי ככה. אבל התחושה הייתה קיימת מתחת לפני השטח זמן רב, כמה שנים כבר ועכשיו התפרצה כמו שלא היה בעבר. תמיד היה לי כח לעשות משהו, לפחות ללמוד, או אפילו לעשות דיאטה... עכשיו אני מחוקה לחלוטין. פשוט מחוקה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו לנסות לשנות משהו. כל שינוי מרתיע אותי, אני מרגישה שהמצב הזה הפך להיות הנורמה של חיי. אני לא יודעת....אפילו ההורים שלי כבר התייאשו ולא מעירים לי יותר. הם מניחים לי להיות סגורה בחדר, פשוט מרגישה שאני לא יכולה, לא מסוגלת לשנות. חבל... אני כבר יודעת שתציעו בכ"ז לגשת לטיפול וכ'.... די נמאס לי מזה. אין לי מוטיבציה לזוז בכלל. אני רק אומרת. לאט לאט אני כבר לא אגיד כלום אפילו. אני פשוט נמחקת מבפנים, אין פה שום נימה אובדנית, רק תיאור מצב אובייקטיבי כזה, מילכוד תמידי. אפסו כוחותיי בניסיון לנסות. מכל המאבקים רק נחלשתי לבסוף והרמתי ידיים. חבל. חבל... אני לא יודעת מה להגיד יותר. אני אפילו לא מרגישה את ה"חבל" הזה כי גם ככה עוד מעט אני אלך לאכול ולהקיא ולישון ולא יהיה זמן להרגיש עם חבל או לא... פשוט אני כבר לא יודעת מה קורה....

שלום אנונימית, בפנייתך את כאילו מנסה להוכיח לנו שהמצב חסר תקנה. את פונה לפורום העוסק בפסיכותרפיה ומציינת שטיפולים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים לא עזרו לך. אינני מכיר דרך אחרת פרט לטיפול נפשי שיחתי ותרופתי. התיאור שלך מאוד חי ומוכיח על מודעות עצמית ויכולת ניתוח. ייתכן שהטיפול הפסיכולוגי ניסה להרחיב את המודעות הזו ואז הכשלת אותו בכלים שבהם את מוצלחת כמו המטפל או אולי אפילו יותר. את מתארת דטרמינציה מאוד חזקה להישאר תינוקת וחוסר מוטיבציה לגדול, למרות כל הסבל הכרוך בכך. לכן, השאלה הראשונה המתבקשת היא מה את בכל זאת מפיקה ממצבך? איך הורייך מתייחסים אלייך בתקופות של שיפור? איך הם מתייחסים אלייך כעת? האם את מצליחה להדאיג אותם? המפתח הוא, כמובן, בידייך. הייתי מציע לך, בנוסף לחזרה לטיפול פסיכולוגי ותרופתי, לעשות לעצמך סדר יום עם משימות, ממש כמו פועל ייצור במסגרת עבודה כפייתית. את נמצאת בדיכאון ולפני שמנתחים אותו כדאי לעשות. עשייה, כל עשייה, מפחיתה את הדיכאון במידה ניכרת. גם אנשים שמתאשפזים בבי"ח פסיכיאטרי מופנים מייד ביום הראשון לריפוי בעיסוק. זו העזרה הראשונה שאני יכול להציע לך בלי להכירך ובלי יומרה להחליף את הטיפול שאליו לדעתי את צריכה לחזור או לפנות למטפל אחר בגישה שונה מהגישה בה טופלת בעבר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב: הנני בת 26 וחצי אם לשניי ילדים מקסימים בעייתי החלה לפני כ-6 שנים בערך חטף אותי "התקף" רעידות נוראיות שכתוצאה מכך עליתי למיון ושום דבר. קיבלתי רק זריקת הרגעה. אחך כך ההתקפים החלו בהדרגות בהתחלה רק בלילות עם רעידות ופחד מהלא נודע. כשילדתי את בני הקטן .אחרי שנתיים החלו לי שוב הרעידות אבל הפעם בשיא הגוזמה. פחדתי מהמוות בלי כל סיבה חששתי שהנני היפוכונדרית אבל לא. עשיתי בדיקות כלליות והכל תקין ברוך השם. פחדתי על הילדים שלי היה לי משום דבר,תמיד חששתי שמשהו רע עומד לקרות. כמו שנקרא רגש תקוע הייתי חיה אבל מתה חיה בתוך בועה כמו חלום או יותר נכון סיוט שאין לי מושג איך להתעורר ממנו. זה היה משפיע עליי בכל מקום מהעבודה ועד לאינטימיות עם בעלי. כל הזמן אני עייפה רוצה רק לישון גם כשאני מתעוררת אני עדיין עייפה. (ואני אחת שממש לא אוהבת לישון הרבה). קראתי קצת מחקרים ויש לדבר הזה שהנני סובלת ממנו שם .אולי "עייפות כרונית" או אפילו דיכאון שלאחר לידה(נשמע לי מאוד הגיוני),במיחד עם כל הלחץ שיש לי עם ילדיי. כיום הנני מטופלת אצל פסיכולוגית ועדיין לא הגענו לשורש הבעיה. יכול להיות שאולי הנני חרדה או נבהלתי בעבר ממשהו ורק היום ההשפעה של הפחד מופיע .אין לי מושג מה זה יכול להיות, יש לזה אלף ואחת סיבות, הלוואי שהסיבה שלי כבר תימצא.יש בתוכי "רגש תקוע" אין ביכולתי להביע רגשותה כל אצלי ישן וחרד. קניתי כדורי "סרוקסט" במטרה לעבור את הטיפול ברוגע ללא מחשבות נוראיות ,ועדיין לא התחלתי להשתמש בהם.קראתי את המרכיבים של התרופה והתופעות לוואי שלה וזה קצת הפחיד אותי. הדבר הנוראי הזה עוד משפיע עלי בהמון תחומים ודברים הייתי רוצה שתחזיר לי תשובה הנני נואשת ביתי הולך ונהרס וכך גם חיי משפחתי. הדבר הזה הורס אותי בבקשה תעזור לי כי כבר אין לי כוחות.

שלום לך, נראה לי שהקשיים שלך צריכים להיות נידונים במסגרת הטיפול שלך. לא ברור לי מה זה "קניתי" כדורי סרוקסט. אני מקווה שהתאים לך אותם פסיכיאטר שבדק אותם. על פניו, הם מתאימים לקשיים שאת מתארת, כי הם נוגדי דיכאון שמפחיתים חרדה, ומה שכתוב בעלון לצרכן נועד בעיקר להגן על היצרן מבחינה ביטוחית. אם התאים לך אותם רופא פסיכיאטר אין כל חשש בשימוש ואם יופיעו תופעות לוואי יש להיוועץ בפסיכיאטר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין