הייאוש האינסופי הזה

שלום ד"ר רובינשטיין אני כבר לא יודעת מה לעשות . אני בת 38, למדתי באוניברסיטה, אני עובדת במשרה מלאה וכל החיים סובלת מדכאון, חרדות, ואישיות בעייתית, או להגדרת המטפל: גבולית מה, תלותית ונמנעת. כלפי חוץ אני משתדלת להיות מנומסת וחביבה, אך בפנים מבעבעת מרירות קשה, שנאה לכל העולם על כך שהוא חי את החיים ואילו אני בקפאון מוחלט כבר 20 שנה, ובעיקר על כך שהעולם הגברי דוחה אותי (בגלל שאיני רזה). כתבתי פה בעבר, אולי תזהה אותי מתוך הנכתב. מעולם לא היתה לי מערכת זוגית, אני מבודדת מאוד רגשית, כל נסיונות ההיכרות לא צולחים, ולמעשה, איבדתי כבר את החשק להכיר, כיון שאינני מצליחה לגייס אופטימיות ותקווה לעניין, שמעולם לא היו הצד החזק שלי. אני רוצה רק לציין שיש לי פנים נאות והבעיה נובעת יותר מתחושות קשות שיש לי בנוגע לעצמי, ואי קבלה שלי את עצמי. גם חברות קשה להכיר בגילי, כי אין לי סבלנות לנשואות המאושרות אך גם אין לי כוח לרווקות ש"משלות" את עצמן שאולי עוד יצליחו לתפוס חתן. אני כל הזמן רואה את העתיד הבודד שמחכה לי ואיני מסוגלת להשלים איתו בשלווה. אני לא כותבת לך בגלל זה. אני כותבת משתי סיבות עיקריות: האחת היא, שכפי שכתבתי בעבר, היכרתי מישהו דרך האינטרנט והפכנו לידידים קרובים, אלא שבמהלך ההיכרות בינינו, שבשלב כלשהו היה לה סיכוי להפוך לרומנטית, נחשפתי בפניו במלוא פגיעותי הרגשית שכוללת תלותיות, היעדר תחושת עצמיות וביטחון עצמי במימדים מפחידים, והזדקקות נואשת לאהבתו מצד אחד, ומצד שני, מרירות רבה ותוקפנות למול תחושת הדחיה שהוא הפגין כלפי או כל גבר אחר, למען האמת. כמובן שחוויתי מספר התקפי דכאון קשים יותר בתקופת הידידות עימו (למרות שאני מטופלת בתרופות). בהתקף האחרון הוא הבהיר לי שאינו חושב עלי עוד כפוטנציאל לקשר רומנטי הן בגלל הבעיה החיצונית והן בגלל נטיות אופיי, ואז גמלה בליבי ההחלטה לנתק עימו את הקשר באופן איטי, כיון שלתחושתי, אני הייתי מוכנה לקבל אותו עם פגמי אישיות בעוד שהוא לא היה מוכן לעשות זאת, וקשה היה לי לקבל את העובדה שלמרות היווצרות הקרבה בינינו, ועיסוקו המקצועי (הוא פסיכולוג) לא השכיל להבין שנטיותי נובעות ממצוקה ולא ממש משקפות את אישיותי. הסיבה השניה בעטיה אני כותבת היא שאחרי שנתיים וחצי של טיפול בשיחות ותרופות אצל פסיכואנליטיקאי מוביל בארץ, אני חוזרת שפופה כלעומת שבאתי, ומרגישה ששום דבר במבנה האישיות המסוכסכת שלי לא טופל, שום דבר באגו הרעוע שלי לא חוזק ואתמול הוא עוד הגדיל לעשות - כשהתלוננתי על חזרת החרדות למרות הטיפול בתרופות, הוא אמר לי, "אני ראיתי אנשים שסובלים מחרדות, את לא נראית כמוהם". מכאן, שייתכן והוא אף מפקפק באמיתות תלונותי!. אני מציינת שחשבתי כל התקופה שהוא אמין ואדם טוב וישר. אני מקווה שלא טעיתי אבל אמירה כזו מעוררת סימני תהייה. אני תוהה מה דעתך המקצועית ומרגישה מיואשת וחסרת אמונה לגבי חיי או מסגרת טיפול כלשהי. אני בעצם חוזרת לאותה נקודה שבה התחלתי, רק קטנת אמונה באדם עוד יותר ואשמח לשוע את התייחסותך להיבט זה. תודה, אנה

שלום אנה, מתיאורייך עולה אכזבה עמוקה וכואבת מהזולת, בין אם זה ידידך הפסיכולוג ובין אם זה המטפל שלך. אכזבה, כידוע, היא תוצאה של ציפיות גבוהות. למרות הייאוש שאת מתארת, את עדיין מצפה ומתאכזבת, כלומר, עדיין יש בך תקווה. את מצפה מידידך הפסיכולוג שיקבל אותך בגלל מקצועו, אף שלא הכיר אותך במסגרת מקצועו. את תולה הרבה יותר מדיי בעודף המשקל שלך (נשים רבות הסובלות מעודף משקל נישאות וחיות בזוגיות). גם האמירה של המטפל שלך אינה מבטאת פקפוק בכאבך אלא נשמעת כהשגה על הגדרת הסבל שלך כחרדה. נראה שאינך מחמיצה אף הזדמנות לפרש את יחס הסביבה כלפייך בצורה הגרועה ביותר נגד עצמך. בנוסף לכך, מה שאת מכנה "תלות" נקרא כאילו העולם חייב לך משהו - ידידך הפסיכולוג אמור להיות סלחני כלפייך בקשר האישי שלו איתך בגלל מקצועו והמטפל שלך אמור לחשוב ולחוש את הדברים בדיוק כמוך. אני, למשל, יכול בהחלט להבין מדברי המטפל שהתמונה שאת מתארת אינה אופיינית לחרדה אלא הרבה יותר לדיכאון, אך את מפרשת את דבריו כאילו הוא אינו מאמין לסבלך. ותוך כדי כתיבת שורות אלו אני כבר מדמיין (והלוואי שאתבדה) כיצד את נמלאת זעם על אדם נוסף שלא חשב והרגיש כמוך ועל כן לא עמד בציפיות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ד"ר רובינשטיין, תודה על התגובה המהירה. אודה ולא אבוש, יש משהו בדבריך, אני אכן מצפה להרבה מאנשים, בעיקר במישור הרגשי, כיון שאני זקוקה לאוירה תומכת, חמימה ומגינה, ומשתדלת לתת אותה גם לאחרים, לפחות לתחושתי, ובעיקר לאותו ידיד פסיכולוג, שגם הוא בעל נפש עדינה מאוד ורגישה, אבל לא תמיד נענית באותה הדדיות. אולם גם אם הפגם הוא בי, כיון שאני נוטה לצפות ליותר מדי, אני לא בטוחה שהפתרון הוא בנסיון לחיות ללא ציפיות!. אבל לא בזה העניין, העניין הוא בתחושת הדחייה הפנימית עימה אני מסתובבת, למרות שבאופן כללי מחבבים אותי, אלא שבגלל קשיים שלי או חוסר הזדמנויות לא נוצרת תקשורת קרובה עם אף אחד. ובנוסף, מה לגבי חוסר הצלחתו של המטפל? מה יכול לסייע לי להרגיש בעלת ערך בעולם ולמצוא לעצמי קצת שלווה פנימית? אודה לך מאוד על תשובה נוספת אנה