אובדת עצות

אני סבתא ודואגת מה יעלה בגורל נכדיי. אני סבתא שמעניקה ודואגת ואוהבת מעל הלב כמה שאני יכולה. נכדיי גרים צמוד מאוד לביתי. לדעתי ההורים לא מטפלים בילדים כיאות. א. לא מוציאים את הילד לטייל כמו כל הורה נורמלי. ב. גם אם מצבם הכלכלי קשה, יש להוציאם לפחות לגני שעשועים שלא עולים דבר. ג. נכדיי לא ישנים על מיטות נקיות וגם לא מקלחים אותם יומיום לפעמים, ויודעים רק להטיל עונשים על ילדיהם. בקיצור אני אשה לא הכי בריאה פיזית ויש לי קשיים פיזיים רבים, ואני רואה שהם לא מספיק עושים למען ילדיהם, לכן אני לוקחת את האחריות על עצמי לדאוג להם ואני כועסת, מתמרמרת ובוכה על כך שהם לא רק שהם לא אחראיים על ילדיהם אלא גם מטילים עליהם עונשים ואני נמנעת מלהתערב כי כאשר אני מעירה(ולא מול הילדים) הם רק כועסים ולא יוצא מזה דבר. מה עלי לעשות כי אני מפחדת מלגשת להתלונן לרשויות (עובדים סוציאליים) מחשש מלפגוע על ההורים. וגם מזה שאין לרשויות אפשרויות לעזור . אשמח לקבל את דעתכם .

שלום בלה, לדעתי, לא כדאי לך להתערב בשום צורה, כי כך תקלקלי הן את יחסייך עם ילדייך והן את יחסייך עם נכדייך. כל התערבות מצדך עלולה לערער את הסמכות ההורית של ילדייך כלפי נכדייך. לדעתי, השינוי היחיד שאת יכולה לעשות הוא שינוי בגישה שלך. יש דברים שאין לנו שליטה עליהם וכל ניסיון לפעול כאילו יש לנו שליטה עליהם גורם לנו לעשות תנועות מיותרות ומזיקות. הרפי. Let things go. ה"טעויות" שילדייך עושים בחינוך אינן נוראיות, אלא אם כן העונשים שהם מטילים על ילדיהם הם בגדר התעללות. מה שאת כן יכולה לעשות, וחשוב לעשות זאת, הוא לטפח את יחסייך עם נכדייך, לתת להם זמן איכות. מניסיוני כמטפל באנשים בוגרים אני יכול להעיד כי כאשר היחס של ההורים לא היה מספק, במקרים מסוימים הסבתא היוותה דמות משמעותית מאוד שתיקנה את השגיאות שההורים עשו אך מבלי להעיר דבר לילדים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין