התייעצות

ילד בן 3 וחצי שרוצה רק על הידיים לא חשוב איפה שנמצאים איתו בבית בקניון במסעדה בטיול ואם לא על הידיים אז שישחקו איתו וישעשעו אותו אם מפסיקים לרגע לשעשע אותו או כתחלופה לא לוקחים אותו על הידיים הוא צורח האם יש לעזוב אותו לבכות? ואם כן לכמה זמן או שלהמשיך למלא את רצונותיו גם להירדם הוא נרדם על הידיים אשמח לקבל התייחסות

ילד שרוצה כל הזמן על הידים הוא ילד שלא יודע להיות לבד, או פוחד להיות לבד. כאשר הוא היה תינוק, הטוב ביותר עבורו זה להיות על הידים, אך בערך בגיל הזחילה, התינוק מתחיל להתרחק יותר ויותר מההורים. בשלב זה, אם ההורים לא משחררים אותו, ונותנים בו מבט נוסך אמון, שאומר לו "לך חמודי, אני מסתכל עליך ושומר עליך, גם כשאתה רחוק" אז הוא לא לומד להגדיל את המרחק מההורים ועדיין להרגיש בטוח. הוא זקוק למגע הקונקרטי כל הזמן כדי לחוש ביטחון. אני לא הייתי בממצב זה עושה "זבנג וגמרנו" אני הייתי מתחילה לאט לאט לאמן אותו בהישארות לבד, מתגמלת אותו כל פעם כשהוא מצליח להיות על הריצפה. כמו: כמה אתה בוגר שאתה הולך לידי, כמו כל הגדולים" וגם אולי לרמוז שזה דבר שלילי, וכן לומר לו, "אמא ואבא אוהבים אותך, גם כשהם לא מסתכלים עליך ומדברים איתך. לדעתי אפשר גם להיות אסרטיבים בדברים מסויימים, כגון, כשמדברים בטלפון והוא מפריע כי הוא רוצה תשומת לב, או מצבים כאלו שממש מפריעים למהלך החיים, כדי שהוא יבין שהעולם בכל זאת אינו סובב רק סביבו, ושהוא חלק ממערכת שהוא צריך להתאים עצמו אליה, ולא כולם יתאימו עצמם אליו בכל רגע. והכי אני יודעת שהכי קל לתת עצות, ויותר קשה לבצע, אבל זה הכיוון הכללי, לדעתי.

שלום MAY, את מעלה סוגייה מרכזית בפסיכולוגיה התפתחותית. הגישות הישנות (הפסיכואנליטית והביהייביוריסטית) אכן סברו שיש לקחת ילד בוכה על הידיים רק אם לא סופקו כל צרכיו הפיזיולוגיים. הטענה הייתה שילד שסופקו צרכיו הפיזיולוגיים ויקחו אותו על הידיים כי הוא בוכה, יגדל להיות ילד ואדם מפונק. עפ"י תיאוריית ההתקשרות של ג'והן בולבי, שהיא תיאוריה חדישה יותר, ההמלצה היא לקחת כל ילד בוכה על הידיים משום שכל עוד הילד בוכה הוא במצוקה סובייקטיבית ויש להרגיע אותו. במחקר שנעשה כדי לבדוק את הנושא נבדקו שתי קבוצות אימהות לתינוקות. אחת קיבלה הוראה לא לקחת את התינוק הבוכה על הידיים לאחר שמולאו צרכיו הפיזיולוגיים והאחרת קיבלה הוראה לעשות זאת. כעבור חצי שנה נמצא שדווקא התינוקות שלקחו אותם על הידיים, גם לאחר שמולאו צרכיהם הפיזיולוגיים, היו רגועים יותר מהתינוקות שלא לקחו אותם על הידיים. כלומר, אלה שלא לקחו אותם על הידיים לא למדו להרגיע את עצמם, כפי שטענו התיאוריות הוותיקות יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין