איך עוברים את זה?

דיון מתוך פורום  פסיכותרפיה

17/04/2004 | 10:05 | מאת: דיקלה

אני בת 27 נשואה באושר יש לי ילד בן שנה, אני גרה 7 שנים בארצות הברית, אימי נפטרה ליפני כמאט 3 שנים מסרטן בראות. היתי בארץ 4 חודשים איתה בבית כצט ואחכ בבת חולים עד שעזבה אותנו חצי שנה אחכ קיבלתי התמותתות עצבים, מאז שאמא עזבה אותנו כול החיים שלי השתנו אני רואה תחיים אחרת אני לא מפספסת רגע של כייף היתי בטיפול פסיכולוגי וזה עזר לי מאט אבל אף אחד לא יכול באמת להבין מה אני עוברת אנכנו 3 אחים אני הקטנה אבא נשאר לבד אמא נפטרה צעירה בת 52 אני חושבת עליה כול יום ,אני מסתכלת בתמונות כדי שאני לא ישכך אותה אני בוכה הרבה אני תמיד ניזכרת ברגעים הקשים ובסוף הכואב הזה אני לא יודעת אך עוברים את זה אני ישמח אם תעזרו לי דיקלה

17/04/2004 | 11:24 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום דיקלה, עיבוד האבל הוא דבר מבורך, טבעי ונורמלי ודווקא הכחשת הכאב והדחקתו מעידה על חולשה. ואולם, לפי תיאורייך את סובלת מתגובת אבל ממושך, כרוני ולא פתור (prolonged grief) הדורשת טיפול פסיכולוגי. אמנם כבר היית בטיפול כזה, אך כנראה לא הפקת ממנו תוצאות משביעות רצון. ייתכן שעזבת אותו לפני הזמן ולא נתת לו הזדמנות וייתכן שכדאי לך לחשוב על טיפול אצל מטפל אחר. בשלב זה של האבל יש להתייחס אליו כאל כל דיכאון אחר ולשקול גם טיפול תרופתי נוגד דיכאון להפחתת הסימפטומים. טיפול זה יעיל ואינו ממכר. דבר נוסף שיכול לעזור לך למניעת הנבירה (rumination) בתוך עצמך הוא מציאת איזה שהוא עיסוק משמעותי, תחביב או לימודים, שבהם תוכלי לעשות טרנספורמציה של האנרגייה הנפשית המושקעת באבל על אמך ולהפנותה לפחות חלק ממנה למשהו בונה שיסיח את דעתך באופן חלקי מאותה נבירה עצמית. מות אמך היווה ללא ספק טראומה עבורך ואין להמעיט בערכו של האירוע, אך יש לשער שהפוטנציאל לדיכאון היה קיים בך עוד קודם והוא התפרץ בגלל אירוע קשה זה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מנהל פורום פסיכותרפיה