אני צריכה עזרה בבקשה

שלום לך כתבתי לך בפורום לפני כשלושה ימים על הדכאון ועל חוסר החשק שלי לעשות דברים וחוסר החשק שלי בכלל לחיים האלה, יעצת לי להמתין, אבל אני באמת לא מסוגלת. אני לוקחת תרופות כארבעה חודשים שבהם החלפתי שלושה סוגי כדורים ומינונים שונים שלהם. גם התרופה הנוכחית (אפקסור) לא משפרת את מצבי ולא עוזרת. אני מוצאת את עצמי ממתינה מיום ליום כשכל יום כזה נראה לי אינסופי. כל בוקר אני ממשיכה לישון במקום לקום ללימודים, מגיעה ללימודים מאוחר ועוזבת מוקדם, לא מתקשרת עם אנשים, מרגישה כל כך לבד.... בכל הזדמנות אני פשוט פורצת בבכי ומרגישה שאני ממש נלחמת במחשבות שלי על מוות. זה כך כבר הרבה זמן ואני לא חושבת שאני מסוגלת להמתין עוד. אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות כדי לשמור על עצמי, כדי להרגיש יותר טוב. אני כל כך מפחדת. בבקשה תעזור לי...

שלום לי, אם את סובלת מדיכאון מספר חודשים, שלושה ימים הם כלום, למרות שמבחינת הסבל הם עלולים להיראות כנצח. נראה לי שאת מצליחה להדביק בייאושך ובפניקה שלך גם את הפסיכיאטר שמתאים לך את הטיפול התרופתי אם הצלחת להביאו להחליף לך 3 סוגי תרופות בזמן כה קצר. אינני יודע באיזה טיפול את נמצאת כעת. אם מדובר רק בטיפול תרופתי, הייתי מוסיף עליו בשלב זה טיפול התנהגותי בבחינת "נעשה ונשמע". בתוך כל הייאוש יש דברים שאת מסוגלת לעשות ודברים שאינך מסוגלת לעשות והייתי מתחיל מרישום שיטתי של הדברים שאת מסוגלת לעשות, מן הקל אל הכבד, ובונה סדר יום מינמיאלי אך מחייב, שממנו לא תרשי לעצמך לרדת. אם גם זה גדול עלייך, הייתי מציע להתייעץ עם הפסיכיאטר לגבי אשפוז במעון-יום, בו את מתחלקת עם הצוות באחריות על חלק מסדר היום, נמצאת עם אנשים במצבך, משתתפת בטיפול קבוצתי ובפעילות יומיומית. אין לי נתונים כדי להעריך את מצבך, אך ייתכן שבשלב זה את זקוקה להשתלב באיזו שהיא מסגרת חיצונית כזו עד יעבור זעם. טיפול תרופתי נראה הכרחי במצבך אך הוא אינו מספיק. אינך יכולה להתייחס לדיכאון כאילו הוא היה איזו מחלה פיזית שאם תרצי או לא תרצי הוא יעבור, ויש צורך בהשתתפות פעילה שלך בתהליך הריפוי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין