צבא

שלום רב, אני בחור בן 20 , התגייסתי לצבא לפני כחצי שנה. כבר בגיל 16 התעוררו אצלי חששות מהגיוס וקבעתי לעצמי מעין עובדה ש"אני לא אתגייס" , "זה לא בשבילי" וכו'. בלחץ רב של ההורים התגייסתי (באיחור של שנה). טרם גיוסי הלכתי לפסיכולוג לכ-10 פגישות , המטרה הייתה דווקא לגרום לי להרגיש יותר שלם עם הגיוס , אך בפגישה האחורנה הוא אמר שאין טעם שאני אתגייס כי התחושות שלי לא משתנות ושעלי ללכת ללשכת הגיוס ולבקש להשתחרר (ירדתי המון במשקל ויכולתי על רקע זה אולי לעקב את גיוסי). אך בגלל חשש לאכזב את הורי לא עשיתי זאת והתגייסתי עם חששות כבדים ותחושה של "סוף העולם הגיע". אני בחור עם יכולות גבוהות , וכיוון שבגרות זו האינדיקציה היחידה בגילי , אז אציין שיש לי תעודת בגרות מלאה וטובה. אני לא בן אדם קל דעת אך גם את התיכון סיימתי בסופו של דבר במסגרת אקסטרנית. לאחר מאבקים הגעתי לשרת קרוב לבית , בתפקיד מאוד בנאלי , אני פשוט יושב משעה 8 בבוקר עד השעה ארבע וחצי-חמש ולרוב לא עושה כלום. דבר שאולי יכולים לקנא בי עליו , אך כמובן שלאדם כמוני זה גורם לתיסכול ולשינויים במצבי רוח . בנוסף אני הרבה נמצא בתורניות של שמירה . וזה יוצר כל פעם חוסר ודאות לגבי לוח זמנים שמאוד מתסכל ומלחיץ אותי. אני מסתובב עם תחושת מועקה כבדה. למרות שאני בחור משכיל , יש לי רכב , עבדתי לפני הגיוס , אני לומד בערבים. אני לא יודע מה לעשות , הקב"ן בדרכו הציע לי טיפול תרופתי שכמובן זה הפיתרון הזול והנח ביותר לצבא . אך איניני לוקה בנפשי ואיניני זקוק לתרופות. בפגישה נוספת הטיל את האשמה כולה על הורי , שאינם מושלמים אך לא אשמים בתפקיד שאני מבצע בצבא מן הסתם. ולא אשמים באופן ישיר לפחות , בתיסכול שאני חש מהמערכת. מה עלי לעשות? האם עלי באמת להשתחרר מהצבא? יש ימים שאני חש בהם טוב עם השתייכותי למסגרת אך הם מעטים ביותר ולא משתווים לתיסכול היומיומי. האם כדאי לי לשרת בשירות לאומי במקום? האם כדאי לי להשאר בצבא ולהתנחם בתנאים הטובים יחסית? אודה לך אם תסייע לי. תומאס

זה באמת מאד מתסכל לשבת יום שלם ולא לעשות כלום. המינהלות הצבאיות כגון שמירות ומטבחים גם הן סיוט. בחור צעיר - צבא הנה מערכת שרחוקה מאד מלהיות פיקניק גם אם אתה בתפקיד מינהלי. להפך, כל עוד יש לחייל מוטיבציה להתקדם ולהצליח וסיפוק ממה שהוא עושה, כך קל לו יותר לעמוד במשימות קשות אשר יהיו. לקחת ממנו את הסיפוק והמוטיבציה -השארתה אותו ללא כלים להתמודד עם מסגרת מאד דורשנית וקשה. לגבי השאלה שלך אם להשתחרר או לא, הדבר תלוי בכמה כוחות יש לך. לכולם קשה אבל יש כאלו שקשה להם יותר.לא נראה לי הגיוני לקחת כדורים רק כדי להמשיך לשרת בצבא. ביום שתשתחרר בין אם זה יהיה במועד ובין אם זה יהיה מוקדם יותר מבטיח לך שתרגיש הרבה יותר טוב. ולגבי קב"ן - מיעוט קטן מהם הם פסיכולוגים קלינים שעברו הכשרה קלינית. רובם עובדים סוציאלים ותפקידם בעיקר לאבחן ולהיות מסננת לפני הפניה לפסיכיאטר צבאי שהוא איש המקצוע.

שלום תומאס, "סתם מישהו" כתב לך על כוחות ואני אכתוב לך על מוטיבציה. אמנם בצבא הדברים קשורים ו"אין דבר כמו לא יכול - יש רק לא רוצה", תפיסה נכונה בעיקרון, אך בכל זאת... ההתנגדות לשרת בצבא החלה אצלך עוד הרבה לפני השירות, כלומר, היא אינה תוצאה של משהו שאירע או לא אירע בשירות עצמו. כאשר מורידים מהשירות הצבאי את הממד האידיאולוגי-חברתי, לפיו אנו חיים במדינה בעלת קשיים ביטחוניים וכל אחד אמור להשתתף בנטל, הרי שדווקא מוטיבציה לשרת בצבא (נניח, למשל, בצבא ארה"ב, לצורך הדיון) אינה דבר שמעיד בהכרח על בריאות נפשית וזאת בלשון המעטה. מדוע שאדם יאבד שלוש שנות חופש מחייו, בתנאי שירות מסוימים אף יסכן את חייו, יהיה כלוא בתוך מסגרת בעלת כללים נוקשים (ולא במיוחד אינטליגנטיים), יהיה כפוף למרותם של מפקדים שלא בהכרח חכמים ממנו ועוד ועוד ועוד? במצב הביטחוני של ישראל יש לצבא הצדקה ובשם הצדקה זו רואים, שלא בצדק, את השירות בצבא כאינדיקטור לבריאות נפשית וחמור מכך, אלה שלא שירתו בצבא סובלים מקשיי השתלבות בחברה ובעיקר בשוק העבודה. השיקול שאני מציע לך לעשות הוא שיקול פרגמטי לחלוטין. אם אתה יודע מה אתה עומד לעשות לאחר הצבא ואתה עומד ללמוד מקצוע שתהייה חייב להיות בו שכיר, תתחיל לעשות טבלת ייאוש ו"תמשוך" עד תום השירות, משום שבניגוד למה שהחוק מחייב, המציאות בשוק העבודה היא כזו שבדרך זו או אחרת, הן בשירות הפרטי והן בשירות הציבורי, תידרש להצהיר אם היית בצבא, למלא את מספרך האישי, לציין את תקופת השירות ובמידה ששוחררת לפני הזמן לציין מדוע ואז הדבר עלול לפגוע בסיכוייך להצליח בעבודה. רוב האנשים הם שכירים בשוק הפרטי או הציבורי ומסיבה זו לבדה מומלץ לשרת בצבא. אם, לעומת זאת, אתה עומד ללמוד באקדמיה למוסיקה, למשל, וברצונך לפתח קריירה של מוסיקאי, לדעתי חבל על הזמן. אתה לא רוצה, הרצון לשרת בצבא אינו מעיד על בריאות נפשית, אתה בחור שיש לו את הדרכים הייחודיות שלו להשיג מה שהוא רוצה (למשל, בגרות אקסטרנית) ובלאו הכי אינך מביא תועלת לצה"ל בתפקידך ואם כן היא בטלה בשישים לעומת המצוקה שהשירות גורם לך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין