רייטינג לפסיכולוגים

דיון מתוך פורום  פסיכותרפיה

23/03/2004 | 05:07 | מאת: זאת שיודעת לשאול

אני מקווה שאיני מחדשת למי מכם דבר כשאני אומרת שרמת העוסקים במקצועות הפסיכולוגיה אינה אחידה מבחינה מקצועית ואתית. בתור מי שהיתה עדה לתופעות של טיפול רשלני עד כדי שרלטנות לשמה, אני יכולה לספר שהנזקים הם עצומים והפגיעה היא קטלנית כשזו באה מאיש סודכם, ה"מטפל". כמה אנשי מקצוע "טיפלו" בי ועוד איך... ואני בטוחה שאין אני היחידה. מה שיותר מצער הוא שמרבית המקרים הללו אינם יוצאים מנבכי חדר הטיפול, אנשי המקצוע (מנסיוני לפחות) נוטים לכסות זה על ישבנו של זה (אם לנקוט בלשון עדינה) והעבריינים יוצאים נקיים ואף ממשיכים לבנות את הוילות על גבם של הקורבנות הבאים (ולהווי ידוע לכל שהפראיירים רק מתחלפים). כמובן שקיימת האפשרות להתלונן בפני ועדת האתיקה או המשמעת של איגוד הפסיכולוגים (או איך שלא קוראים לזה) או להגיש תביעה אזרחית בבית-משפט - אך לאחר שחשפת את קרביך (שוב) בפני הרשות הרלבנטית - מעניין באמת למי יאמינו - לחולה הדיכאון והחרדה הפגוע וההיסטרי או לאיש המקצוע יודע הכל - הממ...לדעתי, השאלה רטורית. בהעדר מקור מוסמך שיכול להמליץ על המטפלים הטובים והישרים (בהנחה שנותרו עדיין כאלה - כך למשל, את שמו של המטפל שהתחיל איתי לאחר שלוש שנות טיפול עקר קיבלתי בזמנו מ-ער"ן - תודה רבה לער"ן), תהיתי כיצד יכול להתקבל רעיון של רייטינג לפסיכולוגים אשר יעמוד בכל אמות המידה המחקריות והסטטיסטיות המחייבות מחקרי שווקים רציניים. האם הייתם מוכנים להשתתף במחקר כזה (וכוונתי היא - לרבות "naming names") והאם הייתם נעזרים בתוצאות המחקר ככלי עזר לקבלת החלטות בבואכם לבחור מטפל/מטפלת ? מה דעתכם ? האם לא הגיע הזמן שנקח לעצמינו קצת כוח כצרכנים של שירותים פסיכולוגיים ? עד מתי נהיה קורבנות פוטנציאליים של מטפלים חסרי אחריות ורודפי בצע ועד מתי יעלוזו רשעים ? השמרו לנפשותיכם - אם לאורך זמן ובאמת לאורך זמן, משהו בבטן מרגיש לכם לא בסדר, אזי למרות יחסי האמון והתלות וההשקעה הרגשית והכספית העצומה - תנו מקום לאפשרות הבאה - זה באמת לא בסדר, זה לא "חלק מהטיפול", זה לא "התנגדות לטיפול",זה לא "השלכה" של יחסכם לסבא של אבא כיוצא בזה קשקושים פסיכולוגיסטיים - זה פשוט לא עובד והגיע הזמן לחתוך ולהמשיך הלאה. תשמרו על עצמיכם ושיהיה חג מה-זה שמח.

לקריאה נוספת והעמקה
23/03/2004 | 09:48 | מאת: בקשר לער"ן

ער"ן הפסיק למסור לפונים שמות של פסיכולוגים ומטפלים, בין היתר מהסיבה שהזכרת כאן. אם מבקשים הפניה כל שהיא מקבלים פרטים של מוסדות ציבוריים ולא מטפלים פרטיים.

23/03/2004 | 14:53 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך, צר לי לקרוא על הקורות אותך ואני מבין את הבעיה. ברפואה עדיין קשה, אך הרבה יותר קל, לקבוע מהו mal practice. בטיפול נפשי זה קשה מאוד, אולי אף בלתי-אפשרי, אלא אם כן אנו מתייחסים גם למקרים של הטרדה מינית או קיום יחסי מין עם מטופלים, דבר הנחשב עבירה פלילית. לרוב הדברים האחרים ניתן למצוא הצדקה מקצועית ובלי לדעת איזה נזק גרם לך המטפל שלך, תמיד קיימת אפשרות שהוא חשב שזה יעזור ושאולי זה היה עוזר למטופל אחר. על כל פנים, רעיון הרייטינג נראה לי מסוכן. במספיק תחומי חיים אנו חיים עפ"י תרבות הרייטינג והתוצאה היא שהרוב שבע-רצון, אם כי לא בטוח שהוא מפיק תועלת, אך ישנם יוצאים מן הכלל רבים שסובלים. אני יכול להדגים זאת מתחום אחר. מרצים באקדמיה מדורגים כל הזמן ע"י הסטודנטים. שביעות הרצון של הסטודנטים מההוראה היא אחד המדדים הגרועים לבדוק את רמת ההוראה (בפקולטות לרפואה ולמדעים מדוייקים יש סטודנטים רבים שנמנעים במכוון מלדרג את המרצים). כתוצאה מהתחשבות בתוצאות הדירוג אני לפחות נאלץ להוריד את הרמה יותר ויותר ולדעתי ללמד יותר גרוע, כדי שהסטודנטים יביעו שביעות-רצון בשאלוני המשוב. גם בטיפול מטפלים מדורגים עלולים להפוך להיות "נחמדים" ולא מקצועיים. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

23/03/2004 | 22:13 | מאת: זאת שיודעת לשאול

תודה מקרב לב על תגובתך.אני מאוד מעריכה את הזמן שלקחת כדי לענות לי בצורה רצינית ואחראית ומובטחני שכך מרגישים גם שאר המשתתפים באתר. אני חושבת שהעלת בעיה עקרונית וחשובה לגבי סוגיית הרייטינג, למרות שאין אני בטוחה שלא ניתן להתגבר עליה באמצעים מחקריים - הרי גם מחקרים (כמו כל מסמך אחר) יש לקרוא בעין ביקורתית ותוך שימת לב למגבלות התוקף של המסקנות הסטטיסטיות ולפרמטרים ששימשו את החוקרים. זה הרי לא תוצאות הגרלת הלוטו. מה שאתה מתאר בעצם בהקשר האוניברסיטאי הוא abuse של שיטת המדרוג ושל המטרה המחקרית אם הסטודנטים נוטים להצביע בעד המרצים או הקורסים ה"קלים" שניתן "לחפף" במרוץ המטורף אחר התואר המקודש של המסדר האקדמי. יחד עם זאת, אינני חושבת ש"נחמדות" היא ממן הענין הנדון - אם להשתמש בדוגמת האוניברסיטה, אזי ישנם מרצים יחידי סגולה שנחשבים אומנם ל"קשים" אך יודעים לסחוף אותך בהתלהבות ובאהבה שלהם למקצוע הנלמד, בעוד שמרצים רבים אחרים, לצערנו, התייתרו במידה רבה מאז המצאת הדפוס. מכל מקום, מאחר ודיברנו גם על malpractice - ברצוני לאתגר אותך ואת שאר הקוראים בבחינת המקרה הלא-היפותטי הבא לנוכח אמות-מידה סבירות של אחריות ואתיקה מקצועית - טוב, אז בת-אחותה של גיסתי (סתם, זאת אני), ביקרה במשך שלוש שנים אצל פסיכולוגית קלינית שאת שמה לא אזכיר (למרות שמה-זה מדגדגות לי האצבעות על המקלדת עכשיו). אינני יכולה לומר באיזה סוג טיפול היה מדובר, פרט לכך שהיה רע לתפארת, כלומר (מבחינתי) - לא אפקטיבי בפתרון הבעיה שבגינה הגעתי לטיפול - דכאונות קשים. אותה פסיכולוגית עמדה על כך שאגיע פעמיים בשבוע כתנאי בל-יעבור לטיפול, בטענה שהיא צריכה "להכיל" אותי או משהו כזה, וכך נאלצתי לגרור את עצמי אליה גם כאשר הדיכאון החליש אותי במידה כזו שלא הייתי מסוגלת להזיז את עצמי (פיזית), גם כאשר לא הייתי מסוגלת להפיק קול מגרוני ולדבר (ממש כך! - איני יודעת עד כמה אתם מכירים את התופעה של אובדן הקול במצבי דיכאון קשים ואני מאחלת לכם שתלמדו על כך רק מן הספרות המקצועית ולא מהתנסות אישית) וגם כאשר החשיבה שלי היתה כה מעורפלת עד שלא הצלחתי לבטא אפילו רעיון חצי-אינטלגנטי. במהלכה של אותה תקופה, הקפידה אותה מטפלת לפתח ולטפח את האמון העצום שנתתי בה ואת התלות שלי בסמכות ובנוכחות שלה בחיי כתנאים הכרחיים לתהליך הטיפולי (ועל כך אינני חולקת). היא היתה נוהגת לומר לי שהיא מרגישה שאני כמו הבת שלה ואני מצידי ראיתי בה את האמא שתמיד רציתי ושמעולם לא היתה לי (כמודל נשי בריא),אשת-סוד, מורה ויועצת, כך שמבחינת ההשקעה הרגשית שלי בקטע, אין אני מגזימה או סתם דרמטית כשאני אומרת שהפקדתי את הנשמה שלי בידיה. במקביל לכך, המשכתי מסע ארוך ומפרך בממלכת הפסיכופרמקולוגיה המודרנית.גם כאן לא האירה לי אלת הגורל את פניה. מאחר והמדובר במדע צעיר יחסית, אין בידי הרופאים הפסיכיאטריים כל מכשיר אמפירי המאפשר התאמה מדוייקת של תרופות ומינונים למטופל, כך שדרך הפעולה העיקרית היא זו של ניסוי וטעייה (או במקרה שלי - טעייה, טעייה ותהייה) בהסתמך על ניחושים מושכלים יותר או פחות ומן הקל אל הכבד. בעקבות אינספור התנסויות כושלות במגוון רחב של תרופות מן הארסנל הפסיכיאטרי ובמינונים שונים הוגדרתי בתור "treatment-resistant depression" (רק כ-30% מחולי הדיכאון נמנים על מועדון יוקרתי זה וכולם לא היו רוצים להיות חברים בו) וכיום אני חיה על (כמויות מסחריות יש לומר) של תרופה מהדור הישן דווקא (Nardil מקבוצת ה- MAO Inhibitors) אשר מחייבת הקפדה על דיאטה מאוד מסויימת (אסור לצרוך חומרים ממריצים כמו קפה, תה וקקאו ואסורים בתכלית האיסור מזונות שעברו התססה, שימור, יישון או עישון כמו - גבינות ישנות, יוגורט, נקניקים, חמוצים ועוד כהנה וכהנה). עוד לא דיברתי על תופעות הלוואי שחלקן שייכות לתחום המדע הבדיוני אבל זה באמת כבר סיפור אחר ואני סוטה (as in digress rather than pervert). בחזרה לסיפורי המייגע - כעבור שלוש שנות טיפול אתם מוצאים אותי במצב די קשה - תוכן השיחות הטיפוליות התדלדל מאוד ונראה היה שהעגלה הטיפולית תקועה עמוק בבוץ מזה זמן רב - מה שהגביר את התסכול והאנטגוניזם שלי ביחס למתכונת הקדושה והקשוחה של "פעמיים בשבוע או שאת עפה". בעקבות הנסיון הטיפולי הרב שהספקתי לצבור עד אז, התחשק לי כבר להקיא מרוב מודעות עצמית והתעסקות אינסופית בשאלה איך אני מרגישה עכשיו? ובהשוואה ללפני שבועיים? ובהשוואה ללפני חודש ? וכן הלאה וכן הלאה ללא שום תוצאות. למרות זאת, בהיותי הכלבלבה הנאמנה שהייתי, המשכתי להגיע לטיפולים ולמרות שדי מתחתי את החבל במחלקת המשמעת (חיסורים ואיחורים), עדיין איני חושבת ששברתי את כללי המשחק הטיפולי. באותה תקופה הרביתי להתחבט בהיבטים המוסריים, הפילוסופיים והאופרטיביים של תוכניותיי לעשות "check-out" (מהעולם ז"א), מה שהלחיץ את המטפלת כדבעי. וכך - ביום בהיר אחד קיבלתי מהנ"ל שיחת טלפון עניינית וקצרה (כחמש דקות לכל היותר) שבה הודיעה לי חגיגית (ואני מוכנה להישבע שנשמעה גם מאושרת וקלילה מתמיד) כי הגיעה להחלטה להפסיק את הטיפול אשר גורם לה להמון מתח לאחרונה והיא לא יכולה לקחת אחריות במצב כזה ובלה..בלה..בלה..מרוב התדהמה וההלם שהיכו בי באותם רגעים יכולתי רק להפטיר - "אוקיי, אז תודה רבה לך" וגימגמתי משהו על צ'ק שאני אשאיר עבורה בדואר. וזהו - כך נגמר לו הטיפול. מאז לא החלפתי אפילו חצי מילה עם אותה אשה והאמינו לי שאין לי מילים טובות או יפות להחלפה בענין זה. צחוק הגורל הוא שבאחת הפגישות הראשונות עם הנ"ל (להלן ולשם קיצור אקרא לה מ. כמו במירב, מיכל, מרגרט מתילדה ומלנומה), מתחה מ. ביקורת חריפה על המטפל הקודם אשר זרק אותי לעזאזל ללא שיחת סיכום ופרידה (למעשה היה זה פתק הפנייה לאשפוז מתחת לעציץ בכניסה לקופ"ח מאוחדת). בקיצור, בעקבות אותה שיחה נכנסתי לבכי היסטרי במשך 24 שעות רצופות ואז התחלתי לדפוק כדורי שינה ... מעניין לציין שכל זה קרה רק כשבוע לאחר פגישתי עם מ. שבה סיפרה לי כי היא חושבת שאם תעזוב אותי אזי אשלח יד בנפשי. נו, אז מה אתם אומרים - אינני יודעת אם המקרה הזה עולה כדי malpractice כפי שזה מוגדר בחוק, אבל גם את פרס "העובד המצטיין" של איגוד הפסיכולוגים לא הייתי נותנת לחולירה.(אופס...סליחה). מאז זרמו כבר הרבה מי שופכין בירקון, אבל תמיד נשאר חור בלב ומזל שדפי html אינם נרטבים מדמעות ... כיום אני נמצאת בידיים טובות מבחינה רפואית (או כך לפחות אני רוצה להאמין) ולפי המלצתו של הפסיכיאטר, אני אמורה להתחיל טיפול קוגנטיבי-התנהגותי (בדיכאון ובהפרעת חרדה עקשנית בשם OCD), אך בעקבות נסיוני המר עם מטפלים (שחלקו הקטן תואר לעיל) אני מוצאת שקשה לי מאוד לתת אמון במטפל החדש,למרות שהבנאדם נראה לי חיובי לחלוטין. למעשה, יותר נכון לומר שאני לא מאמינה בעצמי ולא סומכת על עצמי שלא אתרסק בעקבות אכזבה נוספת. מצד שני, קשה מאוד לקיים טיפול אפקטיבי אם אתה בא בגישה של "חשדהו וחשדהו" וכך אני מוצאת שאני מפחדת נורא מהטיפול ולכן אני "דוחה את הקץ" שוב ושוב. אז מה עושים ? פשוט לקפוץ למים? יצויין כי אומץ הלב אינו מתכונותי הטרומיות המרכזיות. למרות שנולדתי במזל אריה, אני דומה יותר לאריה הפחדן שמצטרף אל דורותי בחיפושיה אחר הקוסם מארץ עוץ.

23/03/2004 | 23:15 | מאת: סתם מישהו

ראשית, את צודקת לחלוטין ואת ממש לא היחידה. ביקורת הפסיכותרפיה מתעדת מקרים קשים החל מהטיפול המפורסם של פרויד בדורה ועד לשיטות הטיפול הפסיכותרפיתיות האלימות של רוזן והונינג [מיסון]. אין מחלוקת לגבי העובדות באותם מיקרים קשים שמיסון מתאר אלא שבניגוד לפסיכותרפיסתים אשר טוענים כי מדובר במעשים לא אתיים של מטפלים אשר מהווים את היוצאים מהכלל, מיסון טוען שמערכת הכוח הלא שיוויונית בטיפול הפסיכותרפי בהכרח מובילה לעריצות. האנס סטרופ טוען כי מי שמאמין שיש בפסיכותרפיה את הכוח לעזור חייב להאמין שיש בפסיכותרפיה את הכוח לפגוע. המושג "Negetive effects " הוכר בספרו של סטרופ When Things Get Worse: The Problem of Negative Effects in Psychotherapy. בלינק הבא ישנו הסבר למושג- Negetive effects, על הקושי להגדיר אותו ודוגמאות. http://www.psychpage.com/learning/library/counseling/negeffects.html מדובר במושגים חדשים יחסית שכן הפסיכותרפיה הקלאסית לא מאמינה ששיחות יכולות לפגוע ואם מישהו נפגע, זה בוודאי מגיע מהעולם הפנימי שלו. אני כמובן חולק על גישה זו ואין לי ספק שגם את. נראה שאת מחפשת דרכים להבטיח שדברים כאלו לא יקרו בעתיד אבל חוששני שאין דרך כזו.

24/03/2004 | 13:20 | מאת: א.מ.

כמו הרבה דברים גם הטיפול זה חרב פיפיות... אפשר קצת להתבדח? הנברוטי בונה מגדלים... הפסיכוטי גר בהם... הפסיכיאטר גובה שכר חודשי... מסתבר שהמטפל הוא כמו אלוהים: עוזר רק למי שעוזר לעצמו...

מנהל פורום פסיכותרפיה