שיתוף

היי אני נמצאת בטיפול מזה מספר חודשים. מדי פעם אני מרגישה כי "אין לי על מה לדבר" ובפעמים אחרות אני משתוקקת להגיע לפגישה. רציתי לדעת האם זהו מצב טבעי בטיפול? האם הרגשה כזו משקפת איזושהי הגנה בפני כניסה לרבדים עמוקים יותר (אני לא כ"כ נוטה לשתף בכל הקשור לתכנים ממש אינטימיים ואישיים עדיין). האם חשוב שאשתף את המטפל שלי? ובהמשך לשאלה, אני תוהה מזה זמן מה "עד איפה" כדאי ומומלץ לשתף את המטפל באשר לרגשותינו, מחשבותינו( כעס, אכזבה, הערצה...). האם הקשר עם המטפל משקף את הקשרים שלנו עם אחרים (בהכרח)? האם המטפל עבר אנליזה כזו עם עצמו עד כדי שהוא יכול לעשות הפרדות כאלו או שאולי אני מבטאת סוג של דאגה מוגזמת וחשש שלא יאהב אותי ? (סביר ) תודה

שלום טום, את נוגעת בשאלות רבות ומשמעותיות מאוד בטיפול. החששות שלך מובנים. קשר טיפולי, כמו כל קשר אחר, נבנה בהדרגה והחשיפה הולכת ומעמיקה עם התפתחות האמון במטפל. אנחנו אנשים שונים ולכל אחד יש קצב חשיפה משלו שתלוי במה שעבר עליו עד כה. אני לא יודע אם המטפל שלך עבר אנאליזה בעצמו (זו חובה שחלה רק על פסיכואנאליטיקאים), אך הוא לבטח קיבל הדרכה שהכשירה אותו להיות מטפל. הדרכה, בהבדל מלימודים תיאורטיים, היא תהליך חווייתי שבו המטפל בוחן את עצמו בעזרת מדריך, שהוא מטפל מנוסה שהוכשר להיות מדריך, בקשריו עם מטופליו. תהליך זה אמור להעניק למטפל מודעות עצמית מספקת כדי שיוכל להפריד בין צרכי וצורכי המטופל. לך, כמטופלת, אכן מומלץ לחשוף את עצמך ללא גבולות, אך מותר לך לעשות זאת בהדרגה ובקצב שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אם כך, מהו ההבדל בין טיפול פסיכודינמי... פסיכואנליזה........ פסיכותרפיה....