הצילו

אני שנתיים בטיפול פסיכולוגי ועדיין לא יצאתי מהדיכאון. אני עדיין בוכה כל הזמן, עדיין עצובה, עדיין מלאת פחדים וחרדות, אני תקועה בחיי ובעיקר עצובה, עצובה, עצובה ועצובה. יחד עם זאת, אני מרגישה שהטיפול כן עוזר לי, באופן הזה שאני מאוד אוהבת ומעריכה את המטפל, אני מרגישה שיש לי קשר חם איתו, ומחכה לכל פגישה בקוצר רוח (עדיין). האם להמשיך ככה ולחכות שיהייה כבר טוב? או שפשוט הטיפול הזה לא עוזר? מצד שני אני כל-כך אוהבת את המטפל שאני חושבת שפרידה ממנו עכשיו תסיים את חיי. האם זה אמור לקחת כל-כך הרבה זמן.... אני לא יוצאת מהעצב הזה בחיי וכל הזמן מתגעגעת וזקוקה לפסיכולוג. מתי זה יעבור?

שלום לעצובה דבר ראשון לדעתי טיפול לא אמור להיות כיף, הנאה. הסיבה שאמורים לרצות להגיע לטיפול בכ"ז היא המחשבה שבהמשך יהיה יותר טוב, בזכות הטיפול, ובגלל שהמטופל מבין שאפילו שהטיפול קשה(כי מגיעים למקומות קשים)-יהיה כל פעם טוב יותר. ולכן אני חושבת שאולי באמת הטיפול לא כ"כ עוזר לך. בנוסף הייתי ממליצה על כדורים נגד דיכאון (שמעתי על כדורים בשם "רסיטל" שהם טובים), בשביל תוספת לטיפול שיחתי. לדעתי אין סיבה לחשוש מלהשתמש בכדורים ולא צריך להתיחס לסטיגמה שיש על כדורים. כמו בן-אדם עם בעיות לב שלוקח כדורים כדי לא לקבל כאבים-גם במקרה הזה אותו דבר. שיהיה בהצלחה מוניק

דבר נוסף שרציתי לומר לך בעניין הטיפול השיחתי שאת כה אוהבת. לדעתי כדאי ורצוי לדבר עם המטפל על העניין . לומר לו שאת חוששת שמא הטיפול לא ממש עוזר לך למרות שאת מאוד אוהבת ומעריכה אותו. אני חושבת שבסיס לטיפול טוב הוא כנות. ואם תספרי לו על חששותייך אפילו אם הם קשורים אליו-זה יכול רק להועיל. בהצלחה מוניק

עיע

שלום עצובה, לפי עצמת הסימפטומים שאת מתארת, הייתי ממליץ מאוד לשקול טיפול תרופתי (בהנחה שאת לא מקבלת). פסיכותרפיה יכולה לעזור מאוד בדיכאון, אך יש רמת דיכאון שמונעת ממנה לעזור באופן משמעותי. יש לי מטופלים רבים שהפיקו מהטיפול מעט מאוד, אולי חוץ מתשומת לב ואוזן קשבת, אך לאחר שהחלו טיפול תרופתי גם הרגישו יותר טוב, איכות חייהם השתפרה וגם היכולת שלהם להפיק מהשיחות עלתה במידה ניכרת הואיל והתאפשר דיאלוג שקודם היה חסום ע"י הסימפטומים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין