מצטערת אם זה יהיה ארוך...

אנחנו זוג באמצע שנות השלושים. 3 ילדים, הפיצקי בן 11 חודש. חיי הנישואין שלנו עד עתה היו נפלאים. לפני 7 חודשים נסענו בשליחות לחו"ל. ההחלטה הייתה של שנינו ולא היתה בכלל התלבטות אם לנסוע או לא. שמחנו על הנסיעה. הבנות התאקלמו יפה. הבעייה היא אצלי. אני כועסת על בעלי, מיואשת מהמצב בו אני נמצאת. אנחנו במדינה צפונית מאד בארה"ב, קר כאן מ א ד. רוב הזמן הטמפ' הרבה מתחת לאפס, שלג וקרח. בארץ עבדתי, יצאתי כל בוקר לבושה ומאופרת ומטופחת לעבודה. היה לי כייף לקום בבוקר ולהרגיש שאני עושה משהו עם עצמי. כאן, אני בבית, עם התינוקי שאני מאד אוהבת אותו אבל מה לעשות שלפעמים אני מרגישה שאני נ ח נ ק ת. אני כמעט לא יוצאת החוצה בגלל מזג האויר הקשה. הוא רק רואה את ה SNOW SUIT ומתחיל לצרוח. אין לי איפה להסתובב איתו. אז אני ימים שלמים בבית, מתגלגלת איתו בייאוש על השטיח עם הטרנינג שכבר בא לי להקיא ממנו (בשביל מה להתלבש אם במילא אני לא יוצאת ואף אחד לא רואה אותי) , מנקה, מכבסת, תולה, מחליפה חיתולים, בוהה בטלויזיה, בקלטות ילדים, שוב מבשלת, כועסת על בעלי כשאני מספרת לו עד כמה הימים שלי מ ש ע מ מ י ם וארוכים והוא ממש לא מבין על מה אני מדברת. היום הוא אפילו ענה לי כשסיפרתי לו בשעה 11:00 שאני עדיין עם פיג'אמה "זו בעייה שלך - יכולת להתלבש בבוקר". ומה אז? אני אתלבש לי יפה בשביל המצב רוח ואשב בסלון ואחליף חיתולים עם הבגדים היפים שלי? בשביל מה? אני כ"כ עייפה מדיכאון. כ"כ מיואשת. כ"כ משועממת. מתגעגעת כ"כ כ"כ לחברת אנשים, לשיחות עם מבוגרים. בא לי לבכות. אני לא יכולה ללכת ללמוד כי אין לי איפה להשאיר את התינוקי. לא מכירה כאן אף אחד ולא סומכת על אף אחד. ובערב.... אני כבר כ"כ מותשת מחוסר העשייה. כשבעלי מגיע הביתה - אין לי מה לספר לו. אין לי חוויות, כל יום שלי נראה אותו הדבר. אין על מה לדבר (חוץ מהנושאים השיגרתיים והלעוסים על הילדים). אז אנחנו שותקים. פעם היינו מדברים המון. אפילו חיי המין שלנו נפגעו. לא בא לי. אין לי מצב רוח לזה. תעזור לי.

אכן מצב לא נעים. לא כתבת כמה זמן אמורה להמשך השליחות. אם זה לתקופה קצרה יחסית, שאת יכולה להגיד לעצמך שאפשר "לסבול" בה את אי הנעימות שאת מתארת אז לא נורא. אם מדובר בעניין ארוך של מעל שנה ויותר אז את חייבת לנהל עם בעלך שיחה רצינית על הנושא. יתכן והוא לא מבין את המצוקה שאת נמצאת בה כי היום שלו מלא וגדוש בעיסוקים. האם את לא רואה אפשרות שבמשך הזמן תשתלבי יותר בחיים שם, תכירי אנשים ואז תוכלי למצא ביבי סיטר לפיצי החמוד ולמצוא לך עיסוקים מחוץ לבית.? מה בדבר חופשת מולדת? האם היא כלולה בתנאי ההעסקה של בעלך?

השליחות היא מינימום לשנתיים. אי אפשר לקצר. התפקיד הוא בכיר ואני לא רוצה לדפוק לבעלי את הקריירה. עיקר הבעייה כאן שאין פה כמעט ישראלים. האמריקאיים לא ממש יוצרים קשרים. ואחרי כל סרטי הזוועה שראיתי במהלך השנים אני לא מסוגלת להשאיר את הילדים עם מישהו לא מוכר. תודה על תגובתך.

שלום לך, עפ"י תיאורייך את מתחילה להיכנס למעגל קסמים של דיכאון כשקצה החוט למנוע זאת נמצא עדיין בידייך. ייתכן שלא היית מוכנה לניתוק מהסביבה המוכרת מראש וטעית בשיפוט שלך וייתכן שהנטייה הדיכאונית הייתה קיימת תמיד בצורה סמויה והיו דרושות נסיבות מתאימות כדי שתפרוץ. כך או כך - אתם כבר שם, בעלך אינו האחראי הבלעדי למצב משום שהיבעת הסכמה וכבר ידוע על ישראלים שהסתגלו למציאות בחו"ל ועל אנשים שגידלו ילדים בשלג. אני מציע לך לשחזר ככל שניתן את תנאי מגורייך בארץ. שמרטפים קיימים גם בחו"ל, כך שאת בהחלט יכולה לצאת לפעילויות, להכיר אנשים ולהפוך את הסביבה לידידותית יותר. גם הבכי של התינוק אינו צריך להרתיע אותך. אם את תתרגלי הוא יתרגל. חשוב מאוד לגייס את הכוחות שאני מאמין שיש לך כדי לפרוץ את המעגל לפני שתשקעי בדיכאון ותפגעי לא רק בעצמך אלא גם בתינוקך ובחיי הנישואין שלך. לטווח ארוך אפשר לבדוק האם ניתן לקצר את תקופת שהותכם שם, אך כעת חשוב לנקוט בכל אמצעי המנע כדי לא להיכנס למעגל הדיכאון. אם אינך יכולה לעשות זאת בעצמך, פני לעזרה מקצועי, רצוי אולי אצל איש מקצוע ישראלי שהיגר או נמצא שם באופן זמני. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני יכולה רק לומר לך שמעולם לא היו לי נטיות דכאוניות. אני בחורה אופטימית, משתדלת ברוב המקרים להסתכל על חצי הכוס המלאה. המשבר שלי נובע מחוסר העשייה. מההרגשה הנוראית שכאן אני בעצם כלום. נבלעתי לי בבית. זה משהו שאני לא רגילה אליו. אני רגילה להיות בחברת אנשים במשך היום, לשוחח, לצחוק, לעבוד ולהיות "שווה". לא נוכל לקצר את השהות כאן. אני כנראה צריכה ללמוד לחיות כאן עם התנאים שהסביבה הזו מציעה. ועוד מסקנה שלי - ממש לא קל להיות מהגר/זר. זו הרגשה איומה.