מרגישה אבודה וכבר לא יודעת מה לעשות

היי אני לא יודעת למה אני בכלל כותבת את כל הדברים האלה שאני כותבת כאן. אולי כי אני פשוט כבר מיואשת מהמצב שלי ואולי אזכה לאיזשהי תגובה שתעודד אותי. הסיפור הוא כזה: אני בחורה בת 26 ולפני כשנה אובחנתי כסובלת מדיכאון עקב בעיה מאוד ספציפית שחשבתי שאפתור אותה ואז הכל יסתדר אך לא כך קרה הדבר. יש איזשהי בעיה שהציקה לי מגיל ההתבגרות שפשוט גרמה לי לא לעשות כלום עם החיים שלי עד לפני שנה (שזה בערך 10 שנים!). לא העזתי לספר על הדבר הזה לאף אחד עד לפני מס' שנים עד שזה הביא אותי לדכאון. הבעיה שבגללה נכנסתי לדכאון נפתרה אך אני לא מרגישה שמצבי השתפר ואתם יודעים למה כי אני מרגישה שהפסדתי כל כך הרבה בחיים עד כה. אני אדם מאוד סקרני ומענינים אותי הרבה תחומים. חוץ מזה אני מרגישה שכל מה שידעתי והאמנתי בו עד כה התמוטט ואני מרגישה ריקנות עצומה בתוכי ולא מבינה כבר מי אני. ואני יודעת שאני עוד צעירה אבל אני פשוט מרגישה שמאוד מאוד רע לי. אני סטודנטית - לומדת פסיכולוגיה ואני לקראת סיום ואני פשוט לא יכולה להחליט במה אני רוצה לעסוק. וזה מאוד מציק לי כי אני רוצה כבר להתחיל את החיים שלי. אני מרגישה שאני פשוט לא טובה בשום דבר משמעותי כי אין לי מספיק ידע (בגלל כל שנים שהפסדתי). אני תמיד הייתי חילונית ועכשיו אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות לגבי אמונה באלוהים ואין לי זמן וכוחות להתעמק בתחום הזה. אני כבר לא יודעת אם אני מאמינה בפסיכולוגיה לא מבינה למה הלכתי ללמוד את התחום הזה ובכלל לא בטוחה כבר בכלום. ניסיתי לחשוב על כך שאולי אני לוקחת הרבה דברים כמובנים מאליו ולכן מרגישה ריקנות אך זה לא עובד. אני מרגישה שיש פער גדול בין מה שאני ואיך שהייתי רוצה להיות לו לא קרה לי מה שקרה לי.אולי דורשת יותר מדי מעצמי אך פשוט לא יודעת לוותר על כל הדברים שאני רוצה. יכול להיות שאני צריכה להתחשב במה שעבר עליי ולרצות דברים בהתאם למצבי או שיכול להיות שאני מגזימה ואני כן יכולה להשיג את מה תמיד רציתי. אני מנסה ללמוד דברים על עצמי אך לא מעט פעמים אני מפחדת להסתכל אל תוך עצמי כי פוחדת לגלות דברים לא טובים. לפעמים אני חושבת על נושא מסוים שבמחשבה ראשונה יש לי דעה מסוימת לגבי זה אך כשאני מנתחת את הנושא יותר מדי אני מתחילה לחשוב כל מני מחשבות שמפחידות אותי. אני אביא לכם דוגמא:היום עזרתי לקשישה שהייתה אבודה לגמרי למצוא את קו האוטובוס שהיא צריכה ולהעלות אותה עליו ובמחשבה ראשונה הייתי גאה בעצמי. מצד שני, כששקעתי במחשבה על המעשה חשבתי על דברים מזעזעים כמו למה אותה קשישה מסתובבת לבד בחוץ כשהיא בכלל לא מתמצאת בסביבה, היא סתם מעצבנת אנשים אחרים בזה שלא מצליחה להבין כשמסבירים לאיזה קו היא צריכה להגיע אז אני צריכה בשבילה לאחר לעבודה כדי להביא אותה עד הקו הזה. זה פשוט מ ז ע ז ע. איך יכולתי לחשוב דבר כזה. אני פשוט נוראית. אני כבר לא יודעת מאיפה זה בא לי.אולי זה סוג של חרדה. ויש לי לא מעט מחשבות כאלה. לא מבינה מה נכון ומה לא נכון. רוצה שיכניסו אותי למין נוסחה של חיים מסתגלים. שואלת את עצמי האם זה נכון שאני אחליט שמעכשיו אני מתחילה לחיות את החיים שתמיד רציתי בשבילי או שזה יהיה מוגזם אחרי מה שעברתי. אני פשוט מרגישה אבודה ולא יודעת מה לעשות כי נראה שהמצב רק מחמיר.

היי. כל שאני יכולה לכתוב לך, ש מאוד מאוד הזדהיתי עם דברייך, קראתי את דברייך בעניין אפילו הרגשתי כאילו מישהו אחר כתב את הסיפור שלי. לצערי איני יכולה לעודד אותך אלא אם כן העובדה שאני גדולה ממך ועדיין דברים לא נפתרו, תעודד אותך מתוך המקום שלי באתי לומר לך טפלי בעצמך ע כ ש ו, ואל תדחי.