אני לא יכולה יותר

דוקטור שלום אני בת 34, נשואה, כבר שנתיים עוברת טיפולי פריון ללא הצלחה. אני מרגישה שאני פשוט מאבדת שפיות. הבעיה היא אצל בעלי ולמרות שאני יודעת שהוא לא אשם בזה, אבל בתוך לבי אני כנראה מאשימה אותו בכל הסבל שאני עוברת. אני מאד אוהבת אותו אבל בלי שזה תלוי בי עמוק בפנים אני כואסת עליו. אני כואסת על כל העולם, למה דווקא לי זה מגיע, למה כל האנשים יכולים לחיות את החיים שלהם ואני לא? אני כל הזמן בדיכאון, ניתקתי קשרים עם כל החברים כי יש להם ילדים ואני פשוט לא יכולה להיות עם ילדים קטנים באותו מקום - אני מתחילה לבכות. אין לי חשק לכלום, אין דבר בחיי שיכול לשמח אותי, רק כשלונות ואכזבות. החיים שלי הפכו לגהנום ואני פשוט לא רוצה ככה לחיות. בשביל מה לחיות אם רק סובלים וזהו??? אני רציתי לקחת משהו נגד דיכאון אבל פוחדת שביחד עם ההורמונים שאני מקבלת בכמויות מסחריות זה פשוט ישגע אותי עוד יותר. מה עליי לעשות? אני לא יכולה יותר!

שלום שירלי, מתיאורייך עולה שאת נמצאת בדיכאון, שאת חלקו ניתן אולי להסביר בתגובתך להורמונים. עם זאת, יש נשים רבות שעוברות טיפולי פריון ואינן מגיבות כמוך מבחינה אמוציונאלית, אף שתמיד קיימת מצוקה כלשהי בסיטואציה כזו. אני חושב שעשית את הצעד הראשון הנכון בכיוון והוא שפנית לפורום וביטאת את כעסך. הצעד הבא צריך להיות, לדעתי פנייה לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) מסודר אצל איש מקצוע ובמקביל, התייעצות עם פסיכיאטר ועם רופאייך בקשר להשפעה המשולבת האפשרית של נוגדי דיכאון עם ההורמונים שאת מקבלת. הייתי מציע לך להתחיל את התהליך מהרופאים המטפלים בך בביה"ח בו את עוברת את טיפולי הפריון ולבקש הפניה למרפאה הפסיכיאטרית באותו מרכז רפואי. העובדה שאת יכולה לחוש כעס ולקשר אותו לדיכאון שלך מעידה על יכולת טובה להגיע למודעות ולכן אני אופטימי בקשר לתוצאות של טיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין