ד"ר רובינשטיין

ראשית כל, ברצוני לבטא את הערכתי הרבה לרבה המקצועית הגבוהה שלך אשר הפגנת בדיון הקודם. פרסמתי את ההודעה שלי במספר פורומים באינטרנט, ובחלקם הייתי מזועזע מרמת התגובות של חלק מה"דוקטורים". הניתוח שלך היה מדוייק למדי - למעשה, הצלחת להגיע לנוסחה כלשהי של הבעיה שלי. כפי שציינת, יש יתרון עצום באופן ההתנהלות שלי - אך גם יקר למדי. אין לי כוונה מיוחדת להשתנות - אני אוהב את אופן ההתנהלות הנוכחי שלי. חיי, עד לפני כמה חודשים לפחות - היו טובים יותר מאשר של כל אדם אחר שאני מכיר. מצד אחד שליטה מקסימלית על המציאות, ועצמאות מלאה. על אף שאני אדם בודד, איני מתבודד. אני אוהב את החיים ואוהב להיות בקרב אנשים. לצערי, אין לי שום עניין קונקרטי באנשים. עבורי - הם ממלאים את העולם בדיוק כמו היסודות הכימיים מהם מורכב העולם. ניתן רק לצפות, שבפניה לטיפול מקצועי יתוייג אורח החיים שלי כ"רע", ויוצא אורח חיים אלטרנטיבי. באחד הפורומים נאמר לי שייתכן ומדובר בהפרעת אישיות. מבנה האישיות הבעייתי שלי עד כה לא הפריע לי להגיע להצלחה רבה יותר מאשר האדם הממוצע בגילי. בהיותי בן 17, הצלחתי להגיע לשכר דו-ספרתי, בעוד ידידיי מהתיכון ממלאים את הגראז'ים בהמוניהם. בסרט "Citizen Kane" מסופר על ויליאם רנדולף הרסט - אדם לא שפוי במיוחד אשר בנה אימפריית תקשורת בארה"ב של שנות השלושים. אורסון וולס ביים עליו את הסרט הזה, בקונטקסט של אדם המגיע לגדולה אך מאבד את נשמתו. אני בספק אם למטפלים כלשהם יש ניסיון עם אנשים הנמצאים במצבי. בשנה האחרונה השכתרתי פי שלוש-ארבע מהשכיר הממוצע במשק. יש לי רכב פרטי, ואני מתגורר באחת השכונות היותר יוקרתיות של העיר. אפשר לומר, שאילו-לא חוקי הביוכימיה הנכפים עליי מעצם היותי גוף ביולוגי, הייתי ממשיך לפסל את דרכי למעמדות הגבוהים של החברה. אך הדיכאון אשר בו אני שרוי אינו מאפשר לי זאת. וייתכן, והדיכאון הזה קצת ניקה לי את הראש. בשנה האחרונה פגשתי כמה מהאנשים אשר פעם למדתי איתם בבית הספר. ייתכן והם סובלים מבעיות כלכליות, אך הם ללא ספק מאושרים ממני. בתיאטרליות יתרה, ניתן לומר שמכרתי את נשמתי לשטן עבור הדברים החומריים בחיים. אני מבין שמסלול החיים עד-כה לא בריא במיוחד, אך לאחר שטעמתי מהטוב שבחיים האלו ולא מצאתי בכך עניין מיוחד - הגעתי למלכודת מסויימת. כשאני מביט על אנשים, איני מרגיש שייך אליהם. איני מבין את שפתם. עבורי, מדובר בסתם עוד אינפורמציה אשר החושים שלי קולטים. ייצורים מצחיקים, בני האנוש האלו. כל חייהם הם נלחמים עבור תוספת של כמה שקלים לשכר שלהם. איני יכול, אלא לגחך על עליבותם. לעשות כסף זה כל כך קל, אם אתה מעוניין בדבר - ורובם, אפילו לא מצליחים לעשות את זה. אני חולם לעשות דברים בקנה מידה גרנדיוזי, ולא מתוך נרקסיזם - ואילו רוב האנשים הם בעלי דפוס חשיבה הממוקד ב"איך לעבור את היום". ככל שהזמן מתקדם, אני מבין שאין שותף לחזון שלי. במידה מסויימת, אני מרגיש שחיי תמו. עד כה, חוויתי את כל מה שאדם ממוצע חווה ב-50 שנות חיו. לאחרונה אני מוצא עצמי מפנטז יותר ויותר על המוות. העולם לא יפסיד מכך שאחד מ-6 ביליון אזרחיו יתאדה. ניטשה פעם אמר, שאסור לאדם לחכות עד זקנתו על מנת לעזוב את העולם. למות צעיר ויפה זה דבר מכובד בהרבה. ומי יודע, ייתכן ובצד השני הדברים הם הרבה יותר מעניינים. איני סולד מהעולם. גרוע יותר, אני אמביוולנטי אליו. על מנת לתת לעצמי צ'אנס נוסף החלטתי לעזוב את הארץ, ולנסוע לניו-יורק. ייתכן ושם הדברים מעניינים יותר. אם יש לך הצעות נוספות בדבר טיפול פסיכיאטרי או תרופתי שניתן לקבל, אני פתוח להצעות. ההודעה הקודמת: http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=402&i=52266&t=52208

שלום רון, לא הייתי תולה תקוות רבות מדיי בשינוי הסביבה. יכול להיות שהחידוש שבדבר ילהיב אותך בתקופה הראשונה אך אין לו כל קשר לפתרון בעיותיך האישיות. אם אתה מוכן לראות בכך הרפתקאה נוספת, אין בעיה, אך אם יש לך ציפיות שהדבר ישנה את חייך, הייתי מנמיך אותן ומחפש מטפל מתאים כאן או שם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין