הפסיכולוגית שלי חסרה לי!

אני בטיפול פסיכולוגי בערך שלוש שנים. לאחרונה דיללנו מאד את הפגישות ככה שאני רואה אותה בערך פעם בחודש. אני חייבת לציין שאני מסתדרת בחיים מעולה ומתגברת על מיכשולים למרות שהיא רוב הזמן לא מעורבת בחיים שלי. אני לא תלויה בה כמעט מאחר ואני מתמודדת כיאות . אבל אני מוצאת את עצמי לעיתים מתגעגעת אלייה נורא וחשה בחסרונה אולי מעבר למה שצריך ... אני חייבת לציין שיש לנו קשר נהדר , כימייה נפלאה שתרמה רבות לטיפול. היא חסרה לי בתור אדם, החום שבה, החיוך, המבט, הדברים הקטנים האלה שמחממים את הלב . אני יודעת שזה משהו שחייב להעשות- התנתקות. אני יודעת שאני לא יכולה להישאר קשורה אלייה לנצח ולמרות זה ניקשרתי אלייה נורא. מה שדבילי זה שכואב לי לאבד אותה בתור אדם. היא כאלו מרכיב דומיננטי בחיי , אף שאני לא זקוקה כמו בעבר למטפלת שבה, היא חסרה לי כאדם. היא אדם יקר לי נורא נורא נורא וזה לפעמים מקשה. אולי אני לא אמורה לאהוב אותה כ"כ בתור אדם אבל אולי זה בגלל שהייתה בנינו כימייה מעבר למטפלת מטופלת. פשוט אני מוצאת את עצמי לעיתים בפגישות איתה מדברת על כל נושא שבעולם ולא רק עליי ואנחנו יושבות לנו וצוחקות וזה נחמד כזה וזה משהו שחסר לי. בטאחלס אני לא אדם בודד בכלל ואני עובדת במקום שתמיד יש מסביבי חברה, העבודה שלי דורשת ממני לעבוד מול אנשים ויש לי בן זוג לחיים ובכל זאת האיכפתיות כלפייה והחיסרון שלה בחיי מעיקים עליי נורא... מה עושים כדי להעביר את זה? האם זה עניין של זמן? האם זה יהיה לתמיד? נועה

נועה יקרה אני מאוד מזדהה עם דברייך וממש כמוך, אני חשה געגועים לפסיכולוגית שלי, שטיפלה בי שלוש שנים, כמוך, אני חשה שהקשר שלי איתה היה מיוחד, כימיה מיוחדת "מעבר ליחסי מטפלת-מטופלת", שלא אוכל להשלים עם חסרונה ולהפסיק להתגעגע, כמוך, במהלך הטיפול הייתי עסוקה בה, למרות שחיי מלאים וגם לי יש זוגיות טובה ואני מוקפת חברים ויחסית, חיי מאושרים ומוצלחים. יש משהו בקשר שהוא מיוחד ועמוק נורא, משהו שבכל זאת יש רק שם ורק איתה. גם אני חשבתי האם אי פעם הגעגועים יחלפו, כי היא יקרה לי כל-כך, הרגשתי שאיני יכולה להוציא זאת מראשי ותהיתי האם אי פעם זה יעבור, האם אוכל להפרד ממנה. ובכן, יתכן שמה שאת חווה מאפיין לעיתים קשר כזה, חשבי כמה זו סיטואציה מיוחדת - שתיכן לבד, כל תשומת הלב שלה מוקדשת לך, תחושת חמימות ואינטימיות נדירות, את מוזמנת לחשוף את עצמך ללא פחד, במקום בטוח ומוגן, ללא ביקורת, כשכלפייך מופנית אמפתיה מלאה. הקשר יציב - היא תמיד שם לרשותך בשעה, במקום. וגם היא נהנית בחברתך, מתחושת האמון והעזרה. תנאים אידיאליים להיווצרות אהבה אמיתית, ידידות, אמון, חום. בנוסף, החשיפה שלך בפניה מקרבת, ועוד תחושות העברתיות, הטרנספרס שבסיטואציה הטיפולית - העברת רגשות לדמויות משמעותיות אליה. אז- מה עושים עם זה? לדבר על זה איתה - זה עוד יותר מקרב, וכואב.. אם זה עובר? לאט, לאט. כואב אבל פחות. שיהיה בהצלחה.

את מדברת מתוך ניסיון כמו שאמרת. האם זה עבר לך? באיזה שלב את של העניין? הסכמתי עם כל מילה ומילה שלך. אבל אני לא מסכימה עם הקטע של ההעברה כאן. אני מודה שקיימת לי כזאתי אבל זה לא בא מתוך ההעברה אלא מתוך רגש אמיתי לחלוטין. אני מודה לך שהשתמשת במילה אהבה אמיתית. כי הפסיכולוגים לא כ"כ אוהבים להשתמש במילה הזו. הם מוצאים לך תמיד את הסיבה הפסיכולוגית שכרוכה כמובן בהעברה. זה לא שאני לא מסכימה עם זה כי חוויתי לפסיכולוגית שלי העברה עצומה למרות כך אני חושבת שכאן זה כבר ממש לא נובע מהעברה , אולי רק בחלק מאד קטן. אני חושבת שזה בגלל שנוצרה לי איתה כימייה אמיתית ושעד כמה שלפעמים היא אולי מנסה אני מרגישה את האכפתיות שלה אליי זורמת מתוכה . לכן אני משתמשת במילה כימייה כי מתוך הכימייה נוצרה האכפתיות. אני יודעת שהיא אדם טוב ואכפתי ואני לא המטופלת היחידה שנורא אכפת לה ממנה, אבל בכל זאת אני מרגישה שאני יקרה לה אולי כמעט כמו בת, הרבה אנשים יגידו שגם כאן זה מההעברה אבל אני מרגישה שלא. זה לא כי אני רוצה להיות חשובה לה נורא אלא כי היא פשוט מראה את זה גם אם היא לא רוצה . מה שמבאס אותי ויבאס אותי לנצח זה ההפסד . אני מרגישה שאני מפסידה פה בן אדם. אני יודעת שזה הכי נכון בעולם. הכי נכון לתת לה כמה שפחות מקום ולראות אותה הכי פחות, זה נכון מבחינה טיפולית. אני לא יכולה להפוך להיות חברה שלה כי אני מניחה שאזדקק לה עוד בחיים שלי בתור פסיכולוגית והשטח חייב להישאר אוביקטיבי. אבל יש לי תחושה של הפסד. יש לי געגועים אלייה. היא חסרה לי. וזה מביך אותי להגיד לה באופן ישיר, בעיקר כי אני מכירה את התגובות שלה לוידוים האלה והתגובות שלה לא נעימות לי. שלא תביני לא נכון היא מגיבה על כל דבר שאני משתפת אותה בצורה מקסימה אבל בקטע זה- לא נעים. תודה על ההזדהות והמילים הנכונות. מאיפה החוכמה? שלך נועה

שלום נועה, אני לא חושב שצריך להעביר את זה. לדעתי, כל מה שאת מרגישה הוא טבעי אנושי וסביר. היה לכן קשר אינטנסיבי ועמוק מבחינה ריגשית, לא משנה כרגע אם הוא היה טיפולי או לא והמעורבות הריגשית שלך היא רק לזכותך, שכן היא מעידה על כך שאת אדם שמסוגל להתקשר ורואה במטפלת אדם ולא רק כלי שרת בידייך שמרגע שגמר את תפקידו אין לו ערך. גם הפרידה ההדרגתית של פגישות אחת לחודש מאוד נראית לי. אני חושב שיקל עלייך לדעת שהתגובה שלך מעידה על כוחות, ולא על חולשה, והיא לא דבר שיש לשאוף להיפטר ממנו. היא בהחלט מבשרת טובות לגבי יכולתך ליצור קשרים אחרים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני רואה בה הרבה מהבן אדם שבה. אולי זה קשור לרגישות שבי, אולי אחרי 3 שנים רואים בפסיכולוג שלך יותר ממטפל,אני לא יודעת. אני רק יודעת שעצוב לי לעיתים. ככה בעבודה אני לא חושבת על זה כמעט כי אני עסוקה, העבודה שלי אינטנסיבית ואין זמן. זה מה שאני אוהבת בעבודה. אבל זה כאן בלב עמוק . אני לא יודעת אם אי פעם אני אוותר על הפעם בחודש הזה כי אני רוצה להאיר אותה בחיי. אבל נכון לעכישו עבורי זה הרבה זמן. אני רואה אותך אחרי חודש וכל מה שבא לי איך שאני נכנסת אלייה לקליניקה זה פשוט לתת לה חיבוק ענק ונשיקה על הלחי ולהגיד לה- את רואה בזכותך אני בסדר, אני מתפקדת בצורה ששתינו שמחות עבורה. אל אני נכנסת אלייה לקליניקה ומתיישבת על הספה ולא אומרת לה את זה, ולא אומרת לה עוד הרבה דברים על הגעגועים אלייה, וזה ככה.... מה שמזדהה כתבה לי כמעט פרץ אצלי סכר . אני חושבת שהדברים שאמרת דר רובינשטיין יפים וטוב לדעת שזה בסדר להרגיש ככה ואנושי. אבל אני גם חושבת שרק מטופלים מבינים את זה לעומק - מאין אחוות מטופלים שכזו. תודה על התגובה נועה