דיכאון וגיל

אני בת 37 . לפני כשנתיים, עקב מחלה קשה של ביתי, הגעתי למצב של דיכאון. בכיתי בלי סוף, אכלתי בלי סוף, ישנתי המון ולא תפקדתי. התחלתי בטיפול תרופתי (סרוקסט) וגם בטיפול פסיכולוגי. הטיפולים האלה נמשכים עד היום ומצבי השתפר בהדרגה. כיום אני מתפקדת וכמעט ואין מצבים של דיכאון למעט פה ושם מצברוח ירוד. השאלה שלי היא: האם הדיכאון הזה ש"רכשתי" בגיל 35 ישאר איתי כל חיי? ושאלה נוספת: האם הדיכאון הוא מחלה שמתפתחת ומתעצמת עם השנים? עלי לציין שאף פעם לא היתה בי שמחת חיים ובגיל ההתבגרות היו לי המון מצבי רוח רעים ומחשבות על התאבדות. בתודה. שירית

שלום שירית, בלי להיכנס להכללות - במקרה שלך הדיכאון הוא בהחלט לא דבר שמתעצם עם השנים. ההיסטוריה שלך מוכיחה זאת. התגברת על דיכאון בגיל ההתבגרות והמשכת לחיות בצורה סבירה, עד כמה שניתן לשפוט על סמך תיאורייך, עד גיל 35. גם אחרי האפיזודה של גיל 35 תפסת יוזמה, פנית לטיפול הן תרופתי והן פסיכולוגי ושניהם היטיבו עימך במידה ניכרת. ייתכן שאת פגיעה לדיכאון, אך ניכר גם שאת מתמודדת איתו מצוין ועל כן אין כל סיבה להחמרה. את כל הזמן עם היד על הדופק, יוזמת טיפול, משתפת בו פעולה. לא אוכל להבטיח לך שתהפכי להיות המאושרת באדם, אך בהחלט יש לך חיים סבירים, אף יותר מאשר לאנשים רבים שאינם בדיכאון אך סובלים מקשיים רבים מאוד וכדי להיראות חזקים אינם מרשים לעצמם לפנות לטיפול. המשיכי כך. את בדרך הנכונה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה רבה לך!!!