הניתוח הצליח החולה מתה

שלום ד"ר רובנשטיין, כתבתי פה בשבוע שעבר בנושא: "לא יכולה עם ולא יכולה בלי", ההסבר שלך בנוגע לניתוח בלי הרדמה כדימוי לטיפול מאוד התאים למה שאני מרגישה. הבעיה היא שאני מרגישה שבקרוב מאוד הניתוח הזה הולך להרוג אותי. הוא כואב יותר מיידי. וכמו שכולם יודעים אפשר למות מכאבים, גם אם ניתנת האפשרות להגיד איפה כואב. זה כואב יותר מיידי, זה בלתי נסבל. אין רצון לחיות כך, לאורך זמן. הניתוח ארוך מיידי. שאלתי היא: האם לדעתך יש משמעות לכך, שאני אמשיך ללכת לטיפול, אבל אבקש מהפסיכולוגית, שהיא לא תגיד דברים שכואבים. אני רוצה רק תמיכה, וזהו!!!! אני ממש יכולה להסביר לה מה לא להגיד. אבל האם אני מרמה את עצמי? לא רוצה לרמות את עצמי ולא יכולה לסבול את הכאבים

שלום סתיו, אני חושב שצריך להיות דיאלוג בינך ובין הפסיכולוגית שלך, שבמסגרתו תאמרי לה מה כואב וכמובן איזה מטען את נושאת עמך בין השיחות בעקבות הכאב הזה. ההחלטה על הסתפקות בתמיכה צריכה להתקבל ע"י שתיכן במשותף ויש לזכור שגם כאן לא מדובר במצב של או זה או זה, אלא תקופה מסוימת אפשר לתת יותר תמיכה ופחות תובנה ולמשש את הדופק מפעם לפעם. בכל מקרה, הדברים צריכים להיות מדוברים ביניכן ואם קשה לך את יכולה להדפיס את פניותייך לפורום הזה ולתת לה לקרוא אותם, כי נראה לי שלפחות כאן העלית את הדילמה בצורה ברורה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין