אין לי שמחת חיים

שלום רב. אני בת 29, ולאחרונה פשוט אין לי שמחת חיים. הדבר נובע מכך שכבר שנה שלמה אני לא מוצאת עבודה (למזלי אני לומדת בשנתיים האחרונות לתואר שני). וגם... אין לי חבר רציני. חוץ מזה שאני גרה עם ההורים שלי ומרגישה שאין לי פרטיות וזה פשוט מוסיף לעצבים שלי. פעם כל הזמן הייתי צוחקת, והיום פשוט אני כאילו מכונסת בעצמי, כי פשוט שום דבר לא מסתדר לי. אני בוכה הרבה , אני עצבנית ואני פשוט מרגישה עצב גדול. כאילו אני מרגישה שאין לי על מה לחייך. אני מרגישה צורך בשינוי טוטלי. אשמח לעצתך

שלום יעל, התופעות שאת מתארת אופייניות לדיכאון וכדי להתייחס אליהן בצורה ספציפית ואישית יותר יש להכירך אישית. לדעתי, פסיכותרפיה, אולי בשילוב טיפול תרופתי לפרק זמן מסוים, עשויה בהחלט לעזור לך, מה גם שאת מזהה גורמים סביבתיים שתורמים למצוקתך (למשל, המגורים אצל ההורים שמגבילים את עצמאותך). עצתי היא לפנות לייעוץ פסיכולוגי אישי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יעלי, מאוד הזדהיתי עם מצבך רק ששלי יותר חמור. אני כבר שנים ללא שמחת חיים ואף אחד לא טורח להבין מדוע. אני בת 30, יפה, משכילה, מוכשרת, מוקפת חברות, משפחה אוהבת אך אני בדיכאון שלי. ולמה..? כי היחסים עם החבר הם ג'יפה (סליחה על הביטוי), אני גרה עם ההורים ומרגישה כמו ילדה אוטיסטית בת 5, לחברות שלי אין ככ זמן בשבילי כי הן נשואות ועם ילדים, העבודה שלי לא מספקת אותי ברמה הרגשית והטריגר הרציני שגרם לי למשבר קשה ביותר הוא טראומה שעברתי לא מזמן. כיום אני בפסיכותראפיה, נוטלת כדורים ומה אני אגיד לך.. מה שמשתנה אצלי הוא רק התאריך לצערי הרב הפכתי לחי-מת מהלך (אה, וגם נושם לפעמים כשהכדור לא גורם לקשייי נשימה). אני יודעת שלא עודדתי אותך אך מעצם הידיעה כי לפחות יש עוד אחת שסובלת בערך כמוך עשויה קצת להקל ואילו בכהוא זה.. אני כבר שנה בוכה ומתפרצת בזעם ותאמיני לי ששקלו לאשפז אותי (לא צוחקת). כך שאולי אולי תתנחמי בכך שהאפשרויות הללו עוד לא עלו לגבייך ותמיד תפנימי כי יש יותר גרוע (ושלא יהיה חלילה). אל תהססי ליטול נוגדי דיכאון במידה ועולה הצורך אך תמיד תהיי עם היד על הדופק כדי שתוכלי לזהות מתי את יכולה להמשיך בלי). תכתבי לי אם תרצי, אשמח לשמוע מה מצבך ומה את מתכוונת לעשות ואולי נתעודד אחת מהשניה.. תשמרי על עצמך חמודה! אדווה