קרועה לחלוטין

אני בת 19, גרה באזור המרכז. זה עתה יצאתי מאשפוז יום בתל השומר, אני מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית, כנראה הפרעה דו-קוטבית (שלושה פסיכיאטרים מסכימים על כך ואני איתם, רופאה אחת לא מסכימה עם האבחנה) והפרעות אכילה. אני בטיפולים שונים מאז הייתי בת 14. אין לי תעסוקה כרגע, לא מוצאת, בקושי מצליחה להוציא את עצמי מהמיטה. ישנה רוב הזמן, ובשעות המועטות שבהן ערה מנסה להעביר את הזמן בשיחות טלפון, צפייה בטלוויזיה או בכי מר על גורלי. הפסיכולוג שלי מנסה מזה חודשים לשכנע אותי ללכת ל"סאמיט", מקום שיקומי לבני נוער עם בעיות נפשיות הדומות לשלי בירושלים, ותמיד סירבתי, אבל אני מתחילה להישבר אט אט, שכן המצב בבית שלי הוא רע מגרוע, ואני לא מסוגלת לסבול עוד דקה במקום העגום הזה שהתפורר כבר מזמן. עם אבי אין לי קשר - הוא התעלל בי מינית עד לפניי שלוש שנים, אחותי הקטנה ממני בראבע שנים הפכה למן מפלצת שאותה אני לא מכירה, מפלצת שמטרתה היחידה היא לפגוע בי ולהשפיל אותי, ולמרות שאני אוהבת את אמי עד השמיים, מערכת היחסים שלנו היא מורכבת וטעונה, מלאת כעס וטינה. אני לא יכולה לשכוח דברים שהיא עשתה לי, או לסלוח לה עלייהם. אנחנו לא יכולים לשהות כולנו בחדר אחד 5 דקות בלי לריב ולהתקוטט, זה פשוט בלתי אפשרי. אנחנו כבר לא משפחה, והלחץ רק מוסיף לבעיות שכבר יש לי...לכן המטפל שלי סבור שעזיבת הבית היא הכרחית עבורי. הבעיה היא שאני תלותית כל כך, לא מסוגלת לעשות כלום לבדי. אמא שלי עושה הכול עבורי. המחשבה של לעזוב הכול מאחוריי - אמא שלי, החיות שלי, החדר שלי, החברות שלי - המחשבה הזו מאיימת מדיי. המחשבה שיהייה עליי להסתדר בכוחות עצמי מטילה עליי אימה ומנערת אותי יותר מדיי, אני לא חושבת שיש לי מספיק כוחות. כל כך הרבה אנשים אומרים שזה בדיוק מה שאני צריכה - להתנתק, לבנות לעצמי סדר יום בריא, חיים...אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת. אני מפחדת להתמוטט לחלוטין. אני יודעת שהמצב שבו אני חיה היום הוא מעוות וחולני, אבל הוא מצב שמוכר לי. כן, מצב שבו אני תקועה, אבל אני לא מכירה כל דרך חיים אחרת. מצד אחד אני רוצה להתקדם, אבל מצד שני אני לא רוצה לצאת מהקן של אמא שלי. אני לא רוצה לעזוב אותה...זה מענה אותי. אני רק בוכה ובוכה, ולא יודעת מה לעשות. או בעצם - כן יודעת מה לעשות, ולא יודעת כיצד להתמודד עם רוע הגזרה. אני לא בטוחה שזה מתאים לכאן, לא בטוחה אם יש לך מה לאמר על כך. בכל אופן, זה הכול. אשמח אם תוכל לכתוב לי כמה מילים מעודדות בתגובה. תודה, מיקי

שלום מיקי, בהחלט יש לי מה לומר על כך. בתוך המצב המאוד קשה שאת מתארת יש כמה נקודות אור. ראשית, כושר הביטוי שלך והמודעות למצבך בהחלט מבשרים טובות. שנית, כשאת ערה את מבלה את זמנתך בשיחות טלפון, כלומר, בקשר עם הסביבה, מה שאומר שיש לך יכולת לקיים קשרים מחוץ לסביבה הפתולוגית בה את מצויה. מחקרים שנעשו על חולים מאושפזים מראים באופן עקבי שאם החולה חוזר אל משפחת המוצא שלו לאחר אשפוז סיכוייו להתאשפז שנית גדולים לאין ערוך מסיכוייו של אדם המשתחרר אל מסגרת שיקומית. מכון "סאמיט" מוכר לי והם עושים עבודה מצוינת עם בני נוער הסובלים משילוב באיות דומה לזה שלך. בהצעתו של הפסיכולוג יש היגיון רב, משום שקשה לראות איך תגיעי לשינוי בסביבה המשפחתית הקשה, שמזינה את הצדדים החלשים שלך ומדכאת את הצדדים החזקים. לעיתים קרובות שינוי סביבתי הוא תנאי לשינוי פנימי ונראה לי שזהו המקרה אצלך. מעניין מדוע השתמשת במילה "להישבר" כדי לציין התחלה של שיתוף פעולה עם הצעתו של הפסיכולוג, אולי זה מבטא קונפליקט בין דבקותך בסביבה המשפחתית הקשה ובין רצונך הבריא לצאת ממנה. אני לא חושב שתישברי מכך, להפך, וממליץ לך בהחלט לעשות את מה שמציע לך הפסיכולוג. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין, תודה על תשובתך המהירה. אכן צדקת - אני בקונפליקט עצום בין דבקותי בסביבה המשפחתית הקשה שבה אני חיה ובין הרצון שלי להיחלץ ממנה. מה שעשיתי עד עתה הוא פשוט לקוות, להתפלל שהדברים יסתדרו מעצמם, להתפלל שהמשפחה שלי תחל להסתדר - שיפסקו הריבים, ההתקוטטויות, הטינה והשנאה בין ארבעתנו. כל שרציתי הוא שנסתדר בינינו, אם רק למראית עין, אבל עם כל יום שעובר, אני מבינה שהדבר הוא רק בגדר חלום, ושחלום זה לעולם לא יתגשם. שהמשפחה שלי, אם אי פעם הייתה לי, מפוררת וקרוסה. שאלתי אלייך היא - איך מתגברים על הפחד העצום? איך מצליחים להשקיט קצת את הרגש, המלנכוליה והמלודרמה שמציפים אותי ונותנים להיגיון מקום כך שאוכל להגיע ל"סאמיט" בראש יותר צלול ושקט, רגועה יותר, שלמה יותר עם החלטתי? אני מפחדת להתמוטט. אני מפחדת שלא אצליח להגיע לשם, או להחזיק שם מעמד. ההיגיון יודע שמסגרת שיקומית שכזו היא הדבר הנכון וההכרחי עבורי, אבל הרגש מקבע אותי במקום. איך לא נותנים לו לנצח? שאלה קשה, אני יודעת... תודה, מיקי