בעקבות ההודעה שעוסקת בגעגועים.

אני בת 27 ונמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה שנה וחצי. לראשונה בחיי. בין הפגישות אני מתגעגעת מאוד. לפעמים עד כדי כאב פיזי וזה משגע אותי. הגעגועים גורמים לי להרבה מאוד כעס על עצמי וגם על המטפלת כי ברור לי שמדובר פה בהרגשה חד צדדית לחלוטין. ובכלל, כל היחסים במהלך הטיפול נראו לי ועדיין נראים לי כל כך מלאכותיים ומוזרים. אני גם שמה לב לכך שחלק לא מבוטל מהזמן בין הפגישות אני מבלה בגעגועים ובחשיבה ופנטזיות על הפגישה הבאה וזה כמובן על חשבון החיים האמיתיים. אני כל הזמן תוהה ומתלבטת האם להמשיך בטיפול? האם להיפרד? אם כי המחשבה על פרידה מכניסה אותי לחרדה. האם ייתכן שהטיפול מזיק לי? הייתי שמחה לשמוע את דעתם של משתתפים אחרים בפורום שעברו חוויות כאלו. אשמח ללמוד מנסיונם לכאן או לכאן. הפניתי את אותה שאלה למנהל הפורום אך יש לי הרגשה שאני יודעת מה תהיה התשובה.

היי לך שושנה גם אני כתבתי הודעה ממך דומה לשלך בנושא, בשבוע שעבר. שקראתי היום את ההודעה שלך, חשבתי שזאת ההודעה שלי. את דיברת כאילו מהפה שלי. אני בת 28, גם בטיפול שנה וחצי וכל היום רק במחשבות ובגעגועים אין סופיים, זה משתלט על כל החיים. חשבתי שאני היחידה בעולם שמרגישה ככה. זה כל-כך נורא להרגיש ככה. בלי סוף פנטזיות, בלי סוף געגועים, בלי סוף מחשבות. גם כעס על עצמי על הרגשות האלו. אני רוצה לשאול אותך: האם שיתפת את הפסיכולוגית ברגשות האלו? אייך היא הגיבה? אני לעומתך, לא חושבת בכלל על פרידה מהכיוון שלי, אלא כל הזמן בחרדה שמשהו יקרה והיא תעזוב אותי. אני מרגישה שאני לעולם לא אעזוב אותה- וכאן הפחד שלי. אשמח אם תגיבי לדבריי ונתכתב קצת