געגועים

שלום רב, אני בטיפול פסיכולוגי שנה וחצי (אני בת 38), יש תקופות שיש לי געגועים לפסיכולוגית במשך השבוע, עד כדי בכי בלי סוף, הזדקקות ענקית. אני כל הזמן רק חושבת ורוצה כבר לבוא אלייה. אף פעם לא התגעגעתי ככה לאף אחד. האם זה נורמאלי? אתה יכול להסביר לי קצת מה קורה לי? מה זה אומר? מה לעשות שזה יעבור? אני מתביישת לדבר אל כך איתה- וכדשיברתי איתה, לא הבנתי את התשובה. בבקשה תענה לי. אני כל-כך מתביישת

שלום אורית, לפי תיאורייך, תגובתך הקיצונית נובעת מדברים שהטיפול ודמות המטפלת עוררו. ייתכן שהיה חסר לך אדם שיקשיב לך וייתכן שאת משליכה על הפסיכולוגית דמויות משמעותיות מעברך (למשל, דמות אם). אפשר ורצוי לרתום את התגובה הקיצונית שלך לקידום הטיפול. הבכי שאת מתארת, למשל, עשוי להצביע על מה שאנו קוראים "רגרסיה בשירות האני", או בשפה פשוטה, ירידה לצורך עלייה. הטיפול ודמות המטפלת עורר בך כל מיני דברים רדומים וכמו בניתוח, זה כואב. ואולם, כדי לנצל זאת לקידום הטיפול חשוב מאוד שתעלי שוב ושוב את הנושא. פחות חשוב מה הפסיכולוגית תאמר מאשר העובדה שתדברי על כך ותבטאי את מה שאת מרגישה במילים. אני בטוח שבסופו של דבר, הפסיכולוגית תגיב בצורה שתקדם את הטיפול בצורה זו או אחרת. ולסיום, המלצה/עיצה שנתתי כאן מספר פעמים והיא עבדה היטב: אם קשה לך לדבר איתה על זה, אמרי לה שפנית לפורום, הדפיסי את פנייתך ותני לה לקרוא. מניסיוני כמעט תמיד זו הייתה התחלה של שינוי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

איכשהו תמיד כשעולות שאלות מסוג זה בפורום התשובה שלך היא תמיד שזה חלק מהטיפול. האם ייתכן ששיקול הדעת שלך בנושא אינו מספיק ביקורתי? האם חשבת על אפשרות אחרת? אולי הגעגועים הם דבר שמזיק? האם בקרב הפסיכולוגים או האסכולות הפסיכולוגיות השונות יש איזשהי דעה אחרת לגבי געגועים והתקשרות בטיפול? או שכולם, באופן גורף טוענים שזה דבר תקין, מקובל וחלק מהתהליך? האם לא ייתכן שאתם קצת משוחדים? האם לא מעורבים פה אינטרסים אישיים? הרי הגעגועים והקשר שנוצר גורמים למטופל לקושי בהפסקת הטיפול, ויש צד אחד (המטפל) שבטוח מרוויח מהעניין, כשלגבי הצד השני(המטופל), זה לא ממש ברור. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי והגעגועים הם פשוט מטורפים.אני לא מפסיקה לתהות האם אני עושה לעצמי משהו שמזיק לי.