חבר ו/או משפחה

אני בת 23 ויש לי חבר בגילי כבר 7 חודשים. יש לו קרובי משפחה שגרים רחוק והוא מאוד אוהב לנסוע לשם. מאז שאנחנו חברים הוא היה שם פעם אחת עם משפחתו בלעדיי, כי העדפתי לא לנסוע (עוד לא הכרנו מספיק טוב לטעמי) ופעם אחת גם אני הצטרפתי. כשאני הצטרפתי מאוד סבלתי. הוא כל הזמן היה עם הילדה בת ה-10 של המשפחה ואני נשארתי בצד. אני בן אדם יחסית סגור. יש לי את קבוצת החברים שלי שאיתם אני ממש חופשייה אבל עם אנשים אחרים לוקח לי יותר זמן וכשזה מגיע לילדים, אני לא מאלה שישר יזרמו ויתלהבו, לוקח לי זמן, ואני מאוד בן אדם של "אחד על אחד". הרגשתי שהוא השאיר אותי לבד. לא הכרתי את המשפחה הזאת, ואם עד עכשיו הייתי רגילה ממנו לחיבוק ואחיזת ידיים, אז פתאום נשארתי בצד והוא כל הזמן שיחק עם הילדה והיה איתה. והיא כל הזמן "נדבקה" אליו. בהתחלה, כשהגענו, הוא חיבק אותה, ומאז אותו רגע כל הזמן היא הייתה בינינו. אני באופן כללי לא רגילה לזה, אין לי ילד/ה במשפחה שהייתי נוהגת איתו כך, כי אני לא בן אדם כזה. במשפחה שלי אנשים די סגורים (אבל זה השתפר עם השנים). כשהגענו למשפחה הזאת שיחקתי איתו ועם הילדה קצת, אבל כשהבנתי שזה מה שהולך להיות כל הזמן, בלי דקה של פרטיות, ממש נעלבתי והסתגרתי. בסוף דיברנו על זה, ועזבנו יותר מוקדם משאר המשפחה שלו. היה ממש לא נעים, והרבה בכי, כי הרגשתי ממש לא קשורה וכבר לא ידעתי אם אני רוצה להיות איתו. ועכשיו הנושא עולה שוב, אחרי שעבר בערך חודש מאז שהיינו שם המשפחה שלו נוסעת שוב. בהתחלה אמרתי לו שאני רוצה שיהיה איתי בסופ"ש הזה. במיוחד כי זה סופ"ש בין שני מבחנים שיש לי, כך שאין לנו כ"כ הרבה זמן ביחד בחודש האחרון. וגם כי בכל מקרה אני מעדיפה שיישאר, ובמיוחד אין לי ייסורי מצפון כי לפני בערך חודש הוא היה שם. אבל אז חשבתי שאני לא רוצה שיישאר אם זה רק בגללי, ואמרתי לו שלא מפריע לי שהוא ייסע, ואז הוא התחיל לשקול את העניין בחיוב. הוא רצה לנסוע במקום להיות איתי וכבר התחיל לתכנן. אז עכשיו ממש לא בא לי שיישאר רק כי אני רוצה, וגם ממש נעלבתי. באופן כללי המצב הוא כזה: לי יש מספר חברים (חבר'ה) שאני מכירה כבר שנים ויש לי גם חבר או שניים מהמסגרת הלימודית. לעומת זאת, לו אין כמעט אף אחד. גם את החבר היחיד שיש לו הוא לא כל כך אוהב. והוא תמיד מעדיף להיות איתי. אני חושבת שהיה לי מציק קצת אם היו לו ידידות קרובות. יש לו איזה אחת/שתיים אבל הוא בקושי מדבר איתן ובכלל לא נפגש. ולי לעומת זאת יש יותר ידידים מידידות. אני בן אדם קנאי מטבעי. ואני מאוד צריכה שחבר יראה לי שאני חשובה לו בכל הנוגע לתשומת לב, במיוחד כשאנחנו ב"סביבה הטבעית" שלו. במקרה שלו זה רק/בעיקר משפחה. עד עכשיו כל פעם שהייתי איתו במפגש משפחתי הוא כל הזמן היה איתי (מהבחינה של: נתן לי יד מדי פעם, חיבק וכו'). כשאני עם חברים או משפחה שלי אני לא "צריכה" את זה כל כך. אני מרגישה הרבה יותר בטחון וגם רוצה לפעמים קצת חופש ממנו ולא כל הזמן להתחבק, כדי שאוכל להתערות יותר בחברה, אבל בכל מקרה הוא תמיד נשאר מקום ראשון ואני אף פעם לא הייתי כל כך הרבה זמן עסוקה במישהו אחר כשהוא איתי - כמו שהוא עשה. אני רוצה להצליח לנסוע איתו למשפחה הזאת בלי להיעלב מההתנהגות שלו. כי אני מנסה לחשוב שההתנהגות הזאת נורמלית ואולי אצלי משהו לא בסדר. אבל אני לא חושבת שאני אצליח כי אני לא רוצה לנסוע איתו לאיזה מקום ושלא נהיה כמעט רק שנינו ביחד. זה מעליב ומדכא, מהסיבות שתארתי קודם וגם כי זו בהחלט לא אטרקציה בשבילי לנסוע למשפחה שלו כדי לשחק עם ילדה בת 10. רציתי שניסע ואולי נטייל רק שנינו, או נשתכשך לנו בבריכה של המקום, אבל כאמור כל הזמן הייתה בינינו ילדה קטנה. אני מניחה שכשיהיו לי ילדים אני לא יהיה בגישה הזאת כי אלה יהיו ילדים שלי ואני אוהב ששנינו נשחק איתם. אבל אין ספק שאני בן אדם שאוהב פרטיות ושאני תמיד ארצה גם זמן לבד עם הבן זוג. אז...האם אני לא בסדר, או הוא? או שאף אחד? ואם כך, אז מה נכון לעשות? אני רוצה שוב להדגיש, שלמרות שיש לי הרבה חברים יחסית ובנוסף אני גם לומדת מקצוע די תובעני בדרישותיו, אני עדיין תמיד איתו בסופי שבוע חוץ מכמה פעמים ספורות שפשוט למדתי כל הסופ"ש למבחן, ולפי דעתי אין מה להשוות. היה לי חבר ששנא את אחד מהידידים שלי ופשוט לא רצה לבוא לפגישות שהוא נכח בהם, וזה היה בערך לכולם... נאלצתי לחלק את הזמן ביניהם. זה היה לא נעים ומעצבן. לשנינו. האם המקרה דומה, האם זה מה שאני עושה לחבר שלי עכשיו? הרי מבחינתי אני תמיד אעדיף שלא ייסע, לכן אני מעדיפה לעבוד על עצמי כך שגם אני אוכל להצטרף אליו. או שאולי עצם ההעדפה שלו לנסוע במקום להיות איתי מלמדת עליו משהו ואולי כדאי לי לשקול את המשך החברות שלנו.

שלום יעל, פנייתך דומה להפליא לפנייתה של שירלי ולכן גם תשובתי תהייה דומה. אמנם את לא עומדת עדיין להינשא לחברך, כמו שירלי, אך את חברה שלו ולא של משפחתו. אם מתפתחים יחסים קרובים יותר עם משפחת החבר, טוב ויפה ואם לא, ה"עסקה" היא רק עם החבר. ייתכן שחברך קשור מדיי למשפחתו, אך זה לא אמור להיות עניינך. טוב מאוד שיש לך ידידים וידידות, אל תזניחי אותם, במובן מסוים הם חשובים יותר מחברך (בני זוג בגיל הזה עשויים להתחלף אך החבורה נשארת אלא אם כן מזניחים אותה תוך כדי הקשר הזוגי). לדעתי, עלייך לקבל את העובדה שחברך לא ישתנה, בוודאי שלא בגלל שאת רוצה אותו אחר, ולכן עלייך לעשות את השינוי בעצמך ולמצוא בדרך של ניסוי וטעייה את המינון שמתאים לך להיות עם משפחתו בנתונים הללו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין