תגובה על תשובתך: בהמשך לספקות על סיום טיפול

תודה על תשובתך. אולי הדרך שבה נקטה המטפלת שלי היא מקובלת בעולם הפסיכולוגיה... לדעתי השיטה חסרת רגישות ורק מרחיקה אנשים אינטליגנטים בעלי מודעות עצמית מהמטפל שלהם כאשר הם רוצים לעזוב. מטפל שמנסה להפעיל מניפולציות ולשכנע מטופל להישאר יכול לקבל את התוצאה ההפוכה לגמרי. במקרה שלי וגם של מכרה שלי שטופלה אצל אותה מטפלת, זה קרה! דווקא כל המניפולציות וניסיונות השכנוע לא השאירו עבורי את הדלת פתוחה למטפלת למרות שמאוד רציתי. כל האמון שנבנה במשך 9 חודשי טיפול פשוט נהרס. כל עוד שמשלמים על טיפול זה אבסורד בעיני שמפעילים עלי מניפולציות, במיוחד שהסיבה העיקרית שעזבתי היתה כלכלית! אני בן אדם בריא, משכיל, חברותי, פתוח ובעל מודעות עצמית גבוהה(לא רק בעיני, גם בעיני המטפלת שלי). לא היו אמורים לקרות לי נזקים איומים בלעדיה. איך אמרה לי פסיכולוגית בעלת שם? "בעיות תמיד יש!" אני חושבת שאם הגעתי להחלטה לעזוב, היא היתה צריכה לכבד את רצוני. אין ספק שתמיד אפשר לנבור ולמצוא בעיות. השאלה היא: האם אפשר לפתור אותן באמצעות טיפול? האם אני מעוניינת לשלם עבור הניסיון הזה כ"כ הרבה כסף ולקחת בחשבון שזה לא יעזור? יש לי הרבה ספקות ואני מודעת שזה היה חלק מהשיקול הכללי לעזוב מעבר לסיבה הכלכלית. זהו, הנאום להיום נגמר! תודה מראש על התייחסותך. רונית.

שלום לך. אני חושב שהסיבה שרצית מלכתחילה להפסיק את הטיפול בגלל חיסרון כיס היא בהחלט סיבה מוצדקת אשר מראה על נבונות ושיקול דעת שלך. את יכולה להיות בטוחה שהפסיכולוגית מיוזמתה הייתה מפסיקה את הטיפול אם בגלל חסרון כיס לא היית משלמת לה. זו בהחלט צביעות טיפולית לומר לך כמה זה חשוב לך להישאר בטיפול אבל מצד שני אם לא תשלמי לה, היא תגיד לך בנימוס שאת יכולה להסתדר לבד. יש הרבה צדק גם בכל הדברים האחרים שאת כותבת. את מצד אחד משלמת הרבה כסף אבל מצד שני אף אחד לא מבטיח לך שזה יצליח. יש לך את הזכות המלאה להחליט אם את רוצה לקחת את הסיכון או לא. יש לך גם את הזכות המלאה להחליט לאן הכסף שלך הולך, לטיפול או לדברים אחרים שחשובים לך. יש לך בכלל את הזכות המלאה להחליט שאת לא רוצה טיפול וגם אם כן אז באיזה מינון. היא הייתה חייבת לקבל את זה.

שלום רונית (וגם "חסרון כיס"), אינני יודע לאיזו התייחסות נוספת את מצפה מצידי, שכן לא ראיתי בפנייתך החוזרת כל שאלה אליי. למיטב זכרוני, ביקשת לחזור אל המטפלת לצורך ייעוץ חד-פעמי והיא חשבה שיש צורך ב-4 פגישות (שזה עדיין לא טיפול). מסגרת זמן כזו נראית לי סבירה לצורך ייעוץ. אני מבין לגמרי את החשדנות הנוצרת סביב הצורך של המטפל להרוויח כסף כמניע אפשרי לאי-הפסקת הטיפול. לכן אני גם נוקט, כאמור, מדיניות לפיה רק המטופל מחליט מתי להתחיל ומתי לסיים, אם כי כאמור זו אינה הגישה המקובלת. ובכל זאת, מילה על ואל "חסרון כיס" - פעמים רבות ההחלטה על מה להוציא כספים היא שאלה של סדר עדיפויות שמשתנה אצל מטופלים במהלך הטיפול בתלות במה שקורה בתוך הטיפול. הדבר בולט במיוחד אם לאחר זמן קצר מאוד, המטופל "מגלה" שאינו יכול לממן את הטיפול (ברור לי שלא זה המצב אצלך, רונית). ההנחה היא שהמטופל, למרות קשייו, הוא אדם רציונאלי הבודק את חשבון הבנק שלו ואת אפשרויותיו הכלכליות לפני תחילת הטיפול, כך שלעיתים קרובות "חסרון הכיס" הפתאומי הוא תמוה ומשמש כיסוי להתנגדות לטיפול. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני מרגישה חייבת להתייחס לעניין. כמי שעשתה שנים רבות בטיפולים/ניסיונות טיפוליים, התופעה הזאת שתיארת מוכרת לי עד לזרא. ברגע שהמטופל מעז להעלות מחשבה עצמאית על עזיבה פתאום המטפל ויהא זה המטפל הכי נחמד בעולם הופך להיות אנטיפט, כמעט איש זר. הוא כועס, הוא לוחץ, הוא מפחיד לגבי הסיכויים והעתיד שלך, הוא עשוי (עלול) להתחיל למנות את תכונותיך השליליות, הוא מתגלה בצד הלא נעים שבו. לו חוויתי זאת פעם אחת,- ניחא. מאחר שהדברים חוזרים על עצמם, נדמה לי שיש כאן תופעה, ששווה להעלות אותה, בקרב מטפלים, ולדון בה במסגרות המתאימות ולהביא לסיומה. חבל, חבל שזה כך.