הלב קרוע

לפני יותר משנתיים איבדתי את אמי למחלת הסרטן. ואני מניחה שאני לא צריכה להסביר במה כרוכה התמודדות עם המחלה האיומה הזו. בחצי שנה הראשונה לאחר מותה התאבלתי בצורה מאוד טוטאלית ובעצם לא תיפקדתי בשום תחום. אחרי חצי שנה התחלתי לחזור לחיים עבדתי, חזרתי ללימודים ואפילו פגשתי את אהבת חיי...כמובן שעדיין מחשבות על אמי וגעגועים עזים היו חלק מהשיגרה שלי,אבל חזרתי לעצמי ויכולתי להרגיש שמחה. ודווקא עכשיו, אני מרגישה שוב שבירה. התמונות הזוועתיות מהמחלה והסוף מנקרות במוחי אני נקרעת מגעגועים, ומדמיינת מציאות אחרת שהיא בחיים...אני נקרעת מבפנים, ומצטערת על דברים שלא עשיתי איתה או אמרתי לה. אבל הגרוע מכל זה שאני לא שמחה עד הסוף- אני כל הזמן מרגישה שהמחלה הזו אורבת לי וליקיריי, מחכה לתקוף שוב...אי אפשר לחיוות ככה.. אני מרגישה מרומה- כאילו החיים יפים אבל בעצם הם מחכים לנו עם הפתעות אכזריות. ואני מצטערת שמגיל כל כך צעיר (עשרים פלוס) כבר התוודעתי לכך.. הייתי בטיפול ואני לא רוצה שוב, אבל רציתי לדעת האם זה נורמלי, ואיזה אופציות טיפוליות קיימות חוץ מטיפול ממושך. תודה.

שלום שירה, ראשית, אני משתתף בצערך. לפי תיאורייך, תהליך האבל על אמך לא הושלם. אנו מבחינים בין אבל נורמאלי (והיהדות אף הנהיגה מנהגים המאפשרים אותו) ובין אבל פתולוגי, שיש לו כמה צורות, אחת מהן נובעת מהפסקת האבל מוקדם מדיי. אני לא מכיר אופציות טיפוליות אחרות חוץ מטיפול, שבו תעבדי רגשית את משמעות האבל ואת יחסייך עם אמך בחייה. קיימת אופציה של טיפול תרופתי נוגד דיכאון, אך בהחלט לא הייתי ממליץ עליה כעל ברירה ראשונה, שכן הרגשות הם נורמאליים בתגובה לטראומה. בכל מקרה, צר לי שאני ממליץ על מה שאת מתנגדת לו והוא חזרה לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) סדיר. ייתכן והסיבה לכך שעזבת את הטיפול נעוצה בחוסר רצון לעסוק בפצעים הפתוחים, אך את רואה שהם חוזרים להציק לך בכל מקרה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין