"חיטוט" בטיפול

הבנתי שרצוי להימנע מ"חיטוט" בטיפול בתקופה של דיכאון אקוטי. אם מישהו סובל, למשל, מהפרעות אישיות בנוסף לדיכאון ומעוניין להגיע לתובנות, מתי מומלץ לעשות זאת? בהתקף דיכאוני הדבר אינו רצוי, וכשהמצב משתפר, סביר להניח שהמטרה תהיה למנוע הישנות של המצב הקשה והתנהגות רגרסיבית. ולכן גם אז הדבר אינו מתאים. שימוש בתרופות גורם לא פעם להקהייה של תחושות ולהרגשה של ניתוק מהעצמי, דבר המקשה להתחבר לקושי ולהבין את הגורמים להחמרת המצב. האם המסקנה היא שרצוי להמשיך בטיפול התרופתי כל החיים? תודה מראש.

שלום אורנית, לקרחת משפט אדח מדבריי וניסית לבנות מערכת של כללים והכללות. טיפול נועד, בראש ובראשונה, להגמשת תפיסות נוקשות של המטופל. לכן קביעת כללים כה רבים ונוקשים הפוכה לרוח שבה טיפול אמור להתנהל. נכון שבזמן דיכאון אקוטי חיטוט בעברו של המטופל עלול לגרום נזקים ועשייה עשויה לעזור. מעבר לכך יש להתייחס לגופו, או ליתר דיוק, לנפשו של האדם הספציפי העומד מולנו, נסיבות חייו, ההיסטוריה האישית שלו, כוחות האגו שיש לו ועוד הרבה גורמים אחרים שעשויים לעזור בהתווית הקו הטיפולי, כמובן באינטרקאציה מתמדת ובשיתוף מתמיד שלו בתהליך זה. הייתי אומר אפילו שהטיפול מיועד, במקרים רבים, לשחרר את האדם מהכללים שהוא עצמו קבע, כך שמערכת הכללים שהעלית אין לה דבר עם טיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין