טיפול, דכאון ומשמעות הקיום

שלום ד"ר רובינשטיין, אני בטיפול פסיכולוגי, שמלווה בטיפול פרמקולוגי בגלל חרדות המלוות בדכאון. ניתן לומר שהטיפול התרופתי שיכך את החרדות ומיתן את הדכאון. העניין הוא שבעבר, בתקופת החרדות, לא כל כך נטלתי חלק במשחק החיים, נשארתי מאחור במרוץ החברתי והתעסוקתי והאמנתי כנראה באשלייה, שכאשר ארגיש טוב יותר, אחווה חוויות טובות יותר ואמצה יותר את החיים. ואילו היום, כשאני מנסה לפרוץ את המעגלים שהיו סגורים אצלי במשך שנים ארוכות מאוד, מנסה להחליף מקום עבודה או להכיר בני זוג אני מגלה שהעולם לא מחכה לי, ושייתכן ופספסתי הכל. כנראה בגלל נטיותי "הדכאוניות", אני עושה מעין חשבון נפש ממש בכל יום ולא מצליחה למצוא סיבות להתעודד או עניין רב בחיים שהם נעדרי שמחה אמיתית, שכן אין לי משפחה משלי, אין לי בן זוג לחלוק איתו דברים אהובים, וכל מרצי מכוון להישרדות פיזית ונפשית. מה הטעם בחיים כאלה? אין לי כוונות אובדניות, אבל אני מסתובבת בהרגשת אומללות ועצבות מתמדת. כשהפניתי ביום מצוקתי במיוחד שאלה כזו לפסיכולוג שלי, שהוא אדם משכיל, רחום, אנושי וקשוב, הוא ענה לי באופן די מפתיע: "אני לא יכול לעזור לך למצוא את המשמעות לחייך". בכלל, כשאני ברגעי מצוקה, הוא סבור שכל שהוא יכול לעשות זה להכיל את רגשותי הקשים, ואילו לי זה ממש לא מספיק. כשאני אומרת לו שלאדי לי בכך, הוא טוען שכנראה אינו יכול לסייע לי. כל זה כמובן מגביר את ייאושי, שכן משום מה אני סבורה שהוא כן יכול לסייע לי, אבל כנראה שאיני מוכנה להודות בכשלונו. רציתי לשאול מה דעתך, האם באמת תפקידו של המטפל מסתכם בהכלת רגשותיו הקשים של המטופל?, האם, במצב של ייאוש כל כך גדול כמו שלי, לא צריך המטפל לנסות דבר מה נוסף? בתודה על תשובתך עלמה

שלום עלמה, מתיאורייך עולה שהדיכאון שלך אינו מטופל תרופתית בצורה משביעת-רצון, כך שבהיבט המיידי הייתי מציע לך לחזור אל הפסיכיאטר שהתאים את הטיפול התרופתי, לשתף אותו בתחושות הקשות ולהיוועץ בו לגבי שינוי המינון או החלפת הטיפול. מניסיוני בטיפול באנשים שמקבלים טיפול תרופתי, נוכחתי לדעת שגם השיחות מקבלות תנופה גדולה ומקבלות תפנית חיובית בהשפעת טיפול תרופתי מתאים. מתיאורייך לגבי הטיפול הפסיכולוגי נשמע שהפסיכולוג שלך נוקט גישה פאסיבית למדיי. לגישה כזו יש בהחלט ביסוס מקצועי והוא אינו נוקט בה מתוך זלזול או חוסר איכפתיות. הרציונאל העומד מאחורי הגישה הוא שבעצם כל אדם אחראי לגורלו והפתרון צריך לבוא ממך, כאשר המטפל מהווה רק קטליזטור להשגת השינוי. ישנן גישות נוספות בהן המטפל יותר אקטיבי, ביניהן הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בו נעשה מאמץ לשנות את האמונות של האדם ואת דרך החשיבה שלו, או הגישה האקזיסטנציאלית שאכן מטילה על האדם אחריות כבדה אך בה המטפל עוזר למטופל למצוא משמעות לחייו. בדברים אלה אין כדי לרמוז שעלייך לעזוב את הטיפול בו את נמצאת, בייחוד אם את תופסת את המטפל כאדם שמבין אותך ואיכפת לו ממך, אך בהחלט ישנן גישות נוספות הכוללות מרכיבים נוספים מעבר להכלת רגשותייך. תיאור קצר של גישות אלו ניתן לקרוא בעמוד השאלות והתשובות בדף הבית שלי: http://www.zarut.com/gidi/faq/faq2.html בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי עלמה,מוזמנת להציץ ב- http://ilsites.com/nali/