אובדן

יחסיי עם בעלי הדרדרו בצורה משמעותית לאחר מות אבי- מזה שנתיים שאני נמצאת במין הרגשה שאני עושה רק מה שצריך, ומעבר לזה זה דורש ממני המון כוחות. מחשובותיי הן רק עד כמה עצוב שאבי לא משתתף בשמחה הזו או הזו וכד' או עם היה כאן הכל היה אחרת. לבעלי נמאס -ואני מסכימה שהוא צודק. אך מה שקרה שהוא מתיסכול עלה במשקל בצורה משמעותית ואם אני מנסה לשקם את הזוגיות אז בעצם כבר קורה שאני לא נמשכת אליו יותר עם הכרס הנוראית שטיפח. האם אנשים שאיבדו הורה בגיל צעיר-יכולים להיות מאושרים ? איך אני פותרת את הבעיה עם בעלי שזה כמו ביצה ותרנגולת? (_הוא לא מוכן שאלח ליעוץ לא לבד ולא ביחד בשום אופן-גם מבחינה הכספית שלא מאפשרת בכלל -כולל קופ"ח וגם אומר שהגיע הזמן שאתמודד עם המצב )

בדרך כלל אבל על אובדן הורה אמור לעבור לאחר זמן ולאלהשאיר טראומה או תחושת מועקה או דיכאון. יש אנשים שאצלם זה לוקח יותר זמן והאבל הארוך שלעיתים מלווה בדיכאון, מפריע לחיים התקינים ולתפקוד. מומלץ לך לפנות לפסיכולוג/ית למספר שיחות לעיבוד האבל המתמשך, ואם נראה לך שאת בדיכאון, אולי כדאי לפנות לפסיכיאטר לשאול אם יש מקום לטיפול תרופתי. אני חייב לציין שאינני איש מקצוע ומה שכתבתי נובע מהבנת המצב ונסיון חיים. באשר להתנגדות בעלך תצטרכי להמשיך ולשכנע אותו שהמצב הזה פוגע בבריאותך הנפשית ואת חייבת טיפול.

לחן שלום רב, אני כ"כ מבינה אותך ומזדהה עם דבריך אבי נפטר לפני קצת יותר מחודש וגם לי קשה ואני בוכה הרבה גם לבעלי נמאס לראות אותי במצב בו אני נמצאת אני בת 32 בת יחידה והייתי מאד קשורה לאבי אבל בכל זאת אני מנסה לחיות את החיים ומידי פעם גם מצליחה בזה למרות שזה קשה שאלת אם אנשים שאיבדו הורה בגיל צעיר יכולים להיות מאושרים לדעתי התשובה היא כן אני מצליחה להיות מאושרת מדברים קטנים שקורים לי ואני גם יודעת כי אבי לא היה רוצה לראות אותי אומללה ומדוכאת ולכן גם בשבילו אני מנסה לשמוח כתבת כי עצוב לך כי אביך לא ישתתף בשמחות שלכם בחיים אבל תחשבי שלפחות הוא זכה להשתתף בחתונתך ככה לפחות אני מנסה להתנחם כי בארוע הגדול של חיי אבי בכל זאת הצליח להיות נוכח תנסי לראות את החצי כוס המלאה למרות שקשה בקשר לבעלך אסור לו למנוע ממך טיפול נפשי שיכול לעזור לך ולהקל עליך תעשי רק מה שטוב לך מאחלת לך בהצלחה מכל הלב ושתרגישי רק טוב מקווה כי בכל זאת הצלחתי לעודד אותך למרות המצב הקשה בו את נמצאת תמר

שלום חן, את אכן מתארת מצב מעגלי וקשה לפריצה, אבל בכל זאת יש בו הרבה דרגות חופש. הרצון שלך לפנות לטיפול בהחלט מעיד על מוטיבציה לשנות את המצב. נכון, היה הרבה יותר טוב אילו בעלך היה מעניק לך תמיכה גדולה יותר באבלך ומגלה הבנה למצבך והיה עוד יותר טוב אם הוא היה מסכים לבוא איתך לטיפול זוגי. ואולם, זכותך לפנות לטיפול פסיכולוגי לבד, כשם שזכותו של בעלך לגדל כרס וזכותך להירתע מהשינוי במראה החיצוני שלו. כיום ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי במסגרת הביטוח המשלים של קופות החולים השונות בהשתתפות עצמית נמוכה מאוד למשך זמן ארוך יחסית (למשל, 30 פגישות לשנה במשך שנתיים בשירותי בריאות כללית). לא מן הנמנע, ולמען האמת זה קורה לעיתים קרובות, שכאשר האישה פונה ומוכיחה כוונות רציניות לשנות את המערכת הזוגית, הבעל מצטרף בשלב מאוחר יותר, גם אם בתחילה גילה התנגדות נמרצת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין