אני ואימי או הפוך?

שלום, אני חיה בבית אימי בית בדמי מפתח -מזה 5 שנים, אני עצמי כבר פנסיונרית-את הקרירה המקצועית שלי לצערי סיימתי בפשיטת רגל-כאשר ביקשתי עזרה מאימי היא טענה "שאין לה" אך לאחר זמן הסתבר שיש ויש - הכל תמיד הסתירה ממני ותמיד הרגשתי שהיא לאורך כל השנים משקרת לי,ובכלל זה היה בית של "ברוגזים" משפחתיים מרחיקי לכת,אישה יקית שגם אובחנה כנרקסיסטית דמנטית ופאראנואידית-- נוטלת לאורך שנים כדורים ואוי עם היא לא משיגה אותם מידית כאשר נגמרו-ובכלל הכל חייב להיות מידי! ההיסטוריה שביננו היא למעשה ללא שום קשר ריגשי- כל חיי היתי עצמאית ורחוק מהבית. כיום היא בת 83-- ואני מוצאת עצמי נעלבת וסופגת בבטן את כל מה שהיא אומרת ותוקפת וכל פעם מטיחה בי מחדש:מה יש לך? אין לך כלום! עלי גם לציין שהיא מעולם לא קראה ספר,לא למדה,וחסרת מקצוע ומעולם גם לא עבדה.ללא חברים היא אנטי חברתית,ורק יודעת להעביר ביקורת על מי שזה לא יהיה. וכאשר אני שואלת אותה ומה את עשית? התשובה שלה-"אני התחתנתי" ! וכאן אני אוסיף שאבי נטש אותה כאשר אני היתי בת שנתיים והיא אחרי כעשר שנים נישאה בשנית עלידי שידוך, היא חוזרת ומטיחה בי קריאות כגון:הבית שלי, המקרר שלי, המרפסת שלי,מצד אחד אני מתפלאה על הטיפשות של ההכרזות האלו-אבל היא כזו לאורך כל חייה לא רק עכשיו בזקנתה, ולמעשה התנהגיות אלה היו לאורך כל חייה,לבד אחרי שבעלה נפטר,הבית נעול וסגור,יושבת בחשכה,לא מדליקה אור,אובססיבית מנגבת ריצפה ומסוגלת להיתכופף בשביל להרים פירור גרגר או מה שלא יהיה,מנגבת אבק מידי יום וגם פעמיים ביום,שאלתי איך אני מנתקת את רגש הנפגעת והלוקחת ללב ממנה? ואני גם חושבת שהיא מקנאה בי על הפעילויות הרבות שלי-ועל החברות הרבות שיש לי, אין לי אפשרות פיזית לעזוב את הבית אבל איך אני מגינה על עצמי מפניה??? תודה על כל עזרה.

שלום לביאה, ההיפרדות הרגשית מהורינו נערכת בגיל צעיר מאוד ומתיאור הקשר עם אמך, עולה שפרידה כזו לא נעשתה בצורה בריאה מעולם. כלומר, באיזה שהוא מקום הפנמת את דמותה והיא חיה ובועטת בתוכך, דבר שיש להניח שיימשך במידה זו או אחרת גם לאחר מותה. ברור, שהמגורים המשותפים והחיכוך הפיזי המתמיד מגבירים את עצמת הרגשות ביניכן. אינני יודע מה מצבה הבריאותי, אך בגילה גם הוא עלול להתדרדר ואת עלולה למצוא את עצמך כמי שחייבת לדאוג לצרכיה באופן הקרוב ביותר. קודם כל, את מתארת דיאלוג הדדי לחלוטין המוביל למריבות. את מגיבה לפרובוקציות שלה והדבר תורם, ללא ספק, להסלמה במריבות. במילים אחרות, את משתפת פעולה במשחק הזה. כדאי שתשימי לב לעניין, אם כי אינני יודע אם מודעות אליו תספיק כדי לשלוט בתגובותייך. אינני מכיר גם מה הסביבה התומכת שלך. את כותבת שיש לך חברות, וזה מעודד, אך אינני יודע עד כמה את יכולה להתחלק איתן בעובר עלייך. זה בהחלט סיפור מדכא שקשה להשמיע ולשמוע אותו יותר מפעם אחת, בעיקר כי הוא מציג מבוי סתום. לכן, עצתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי עבור עצמך, כשהמטרה היא לפרוק את הכעסים על אמך ולנסות להתרחק ממנה רגשית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין